מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

אולמרט התחייב לארה"ב להקפיא את הבניה בכל יו"ש – וגם בירושלים
הגדל

בנושא אישורי הבניה המצב קשה כפי שלא היה מעולם. בלי שום החלטה מדינית מסודרת, החלטה פוליטית שהתקבלה בממשלה או בכנסת, הוציא ראש הממשלה באופן חד צדדי מכתב הקובע כי כל פעולה תיכנון או ביצוע, טעונה אישור שלו. בכך משך ראש הממשלה את הסמכות אליו. לא עוד אישור של שר הביטחון אלא אישור שלו. כל דרג שמתחתיו עוד הוסיף חומרות משלו, כדרכם של הפקידים. וכך אנו במצב שבו באופן גורף, כל מה שקשור לבניה עירונית, שטעון יוזמה של הממשלה, נפסק. כל המערכות נעצרו, כולל בירושלים למרות כל ההכחשות.

רוצים לדעת את האמת – תקשיבו לפלשתינים. כשאומר בכיר פלשתיני שישראל מפרה את התחייבותה באנאפוליס להקפאת הבניה ביהודה ושומרון ובירושלים, תדעו שהיתה התחייבות כזאת. כדי לממש את ההתחייבות הזו, הודיע אולמרט שכל מהלך טעון אישור שלו, והאישור שלו כנראה לא יגיע בזמן הקרוב. ברור שמדובר בהתחייבות כללית לאמריקנים ולפלשתינים, והתחייבויות כלפי היהודים קל יותר להפר מאשר התחייבויות כלפי חוץ.

ההקפאה היא הקפאה. וכשיש לאולמרט קואליציה של ח"כים ששומרים קודם כל על כסאם, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אף אחד לא מאיים עליו. אם מצבו הפוליטי של רה"מ יהיה תלוי בנושא, זה יכול להשתנות. במהלך השבועות האחרונים, כל מי שמדבר עם אולמרט – החרדים בעיקר – שומע הבטחות ש"יהיה בסדר". רק תנו לי לעבור את זה ואת זה ואז תקבלו שיווקים בכל מקום, בביתר-עלית, בגבעת-זאב, בכוכב-יעקב וכו'. והם מקבלים את ההבטחה ולא מציבים אולטימטום. כל עוד זה כך לא יהיה שינוי.

תהליכי ההתיישבות והבניה הם תהליכים ארוכים. את פירות הבניה של היום קוטפים רק כעבור שנתיים שלוש. לפעמים דווקא בזמן ההקפאה יש איכלוס גדול שנובע מפעולה שנעשתה קודם לכן. תקופת אולמרט היא תקופה טובה יותר מבחינת איכלוס, כי זו תוצאה של מה שנעשה שנתיים-שלוש לפני-כן. את תוצאות פעולותיו של אולמרט נראה בעוד שנתיים שלוש, במספרי המתיישבים. עיקר הפגיעה תהיה בהתיישבות העירונית, שם הפגיעה מיידית.

בשנת 2000 עברנו ממצב של מבול אישורים למצב של טיפטוף. בממשלת ברק האישורים ניתנו בטיפטוף, בקצב הולך וקטן. הגענו למצב של חוסר ודאות מדינית, אשר ביחד עם בעיות הביטחון שיצרה מלחמת אוסלו בחלק גדול מהיישובים, קטנה בהדרגה רכישת הבתים. בתוך שנה וחצי ירדנו בהיקף מכירת הבתים לרמות נמוכות ביותר. אני מדבר על סוף 2001-2002 – המכירות הנמוכות ביותר. גם תהליכי הפסקת הרכישה אינן מיידיות. לוקח זמן עד שאנשים מפנימים את הבעיות, גם בעיות ביטחון וגם בעיות מדיניות, עד שהם משנים את דפוסי ההתנהגות.

המצב השתפר קצת ב-2003. בשנה האחרונה, שנת 2007, מתחילה התאוששות המקיפה את כל המרחב. היקף המכירות של אמנה בשנה האחרונה היה קרוב לכפול מהשנה שלפניה, שנת 2006. אם זה היה נקודתי לאתר מסויים לא ניתן היה ללמוד מכך, אבל זה קורה ביישובים רבים, ולכן זה מלמד על מגמה ברורה.

 

לא בכל היישובים מבינים את המצב

 

בעבר המדינה היתה מעורבות בהשקעה, בייזום או בהשתתפות בנושא התשתיות הראשיות ליישובים, שעלותם גבוהה ביותר. באופן עקבי המעורבות הצטמצמה עד לאפס, במיוחד ביהודה ושומרון. זה נכון לכלל ההתיישבות, לא ייחודי לנו. גם ביישובי הפריפריה האחרים מעורבות המדינה הולכת ומצמצמת. לכן גם היקפי הבניה בגליל והנגב קטנים ביותר. אבל אצלנו מעורבות המדינה בסיוע פסקה לגמרי.

כשסוגרים את הבניה הכפרית, ותקציבה הופך לסמלי, ועושים דבר דומה לחטיבה להתיישבות, זה דבר מכוון. אצלנו ביו"ש זה בוודאי מכוון. מהלך כזה גורם לעלויות הרבה יותר גבוהות. בבניית שכונה חדשה כיום, אם אנחנו לא מנצלים תשתית קודמת, הנטל הכספי נופל כולו עלינו ועל המתיישבים. מקורות מימון וסיוע אחרים כמעט ולא קיימים. גם כיום, בפעולה נכונה, אפשר למרות התנאים הקשים לבנות, גם אם לא בהיקפים שהיינו רוצים.

דבר נוסף – זכאות למשכנתאות. לזכאים למשכנתאות באזורי הפיתוח היה חלק מענקי גדול, משמעותי, של עשרות אלפי שקלים. כיום זה לא קיים. התוצאה היא הכבדה על הרוכשים בהחזר החודשי של המשכנתא.

עלויות הבניה עלו באופן חריג מעבר לעליות המדד הרגילות בשנים האחרונות. כך נוצר מצב שבו מחיר של בית רגיל, טיפוסי, גדל ב-35-40 אחוז. זה מתווסף לקשיים של חוסר ודאות, ויוצר מעמסה גדולה מאד.

לצערנו יש יישובים שעדיין לא רואים את המצב נכונה, ועדיין מפטירים כאשתקד. אנחנו משקיעים מאמץ גדול, ביישובים השונים, בפגישות יום יומיות, להביא למצב שבו היישובים יבינו שבניה וגידול זו משימתם העיקרית דווקא בעת הזאת של הקפאה.

 

למרות הכל – עומדים במבחן האיכלוס

 

ולמרות הקשיים האלה, למרות השנים הרבות של חוסר ודאות, עם המאמץ הגדול בנושא הדיור הזמני, אפשר לומר שבמבחן האיכלוס אנו עומדים ביעדים שהצבנו לעצמנו.

אתן נתונים כלליים:

הגידול בכל שנה בין 5.5 אחוז ל-5.8 אחוז – גידול מרשים ביותר. והגידול בהתיישבות הוא בכל האיזורים והמגזרים. יש מקומות ספציפיים שבהם יש מה לשפר, אבל את הנתונים לא ניתן לסלף. הם מקיפים גם את היישובים העירוניים, גם את הכפריים, וגם את הקהילתיים. ואין שינויים מהותיים בין אלה לאלה. נכון שהגידול בשתי הערים החרדיות הוא הגדול ביותר מבחינת היקף ילודה וקצב איכלוס.

בשש השנים מסוף 2001 ועד היום, האוכלוסיה ביו"ש גדלה ב-33 אחוזים. כשליש. זה נתון יפה מאד. מ-213 אלף לכמעט 284 אלף בסוף 2007. וזה אחרי עקירת קרוב לרבבת אנשים בגוש-קטיף ובצפון השומרון (שנכללו בדוחות האיכלוס עד שנת 2005).

בגוש-עציון גידול מ-10,264 בסוף 2001 ללמעלה מ-14 אלף בסוף 2007– גידול של 38 אחוזים. במועצה האזורית שומרון גדלו מ-18 אלף בסוף 2001 ללמעלה מ-23 אלף בסוף 2007. בבנימין היה גידול של כחמישים אחוז במהלך שש השנים, מ-29 אלף לכ-44 אלף. בביתר עלית היה גידול של 80 אחוז. מ-18 אלף ל-32 אלף. מעלה אדומים גדלה מ-27 אלף לכ-35 אלף. מודיעין עלית היא השיאנית - מ-19 אלף לכ-38 אלף. פי שתיים.

הר חברון, מועצה שהיא רחוקה ממרכזי התעסוקה ויותר פריפריאלית, גדלה בחמישים אחוז. כאמור, הגידול מקיף את כל המרחבים.

במקביל, במהלך השנים האלה, למרות ההחלטות על הקפאות נעשים מאמצים גדולים לפרוייקטים מיוחדים, שתורמים לכלל ההתיישבות, בנושא קליטה וכבישים. באופן מפתיע יש הצלחות בעניין הזה. השנה חנכנו את כביש הרודיון-ירושלים שמשמעותו ליישובים במזרח גוש-עציון גדולה מאד. קטע הכביש משמעה למיתרים בדרום הר-חברון נמצא בעיצומה של סלילה, עבודה גדולה שחיכינו לה זמן רב. הכביש הזה יסתיים בתוך 3-4 חודשים. כך כביש הגישה להר-חברון מדרום, מכיוון באר-שבע, יהיה כביש מודרני, ולא הכביש הישן עם כל הפיתולים.

"אמנה" נמצאת בוועדות ובמקומות הנכונים לקידום הנושאים הללו.

 

יש לנו אישורים לכל מאחז

 

מילה על המאחזים: כבר לפני כשנתיים, מרגע הקמת ממשלת אולמרט, החלטנו עם מועצת יש"ע למצות את ההידברות עם הממשלה, בניסיון להגיע להסכמות בנושא. המטרה היתה להתדיין על כל אתר ואתר, כי לפי הכרתנו את העובדות, רובם המכריע של המאחזים לא היו מעשה פרטי שלנו אלא פעולה משותפת עם ממשלות ישראל לדורותיהם.

יש לנו אישורים לשכונות אלה, חלקם אישורים על סף השלמה, חלקם בשלבי ביניים. אנו רוצים בהידברות כדי להגיע במרבית המאחזיםלהכשרתם.

עד לפני כחודשיים, נראה היה לנו שעלינו על מסלול שבו מדברים באופן ענייני, ונוכל להתקדם בו. אבל כשאולמרט הבין שהוא צריך לשלם מחיר של הכשרת מאחזים, מחיר שהוא לא יכול לשלם מסיבות מדיניות, המו"מ נתקע.

ההחלטה היא בידי ממשלת ישראל. יש גם לחץ באמצעות הבג"צים של "שלום-עכשיו" ובית המשפט העליון, שלוחץ כל הזמן לפעולה של המדינה בנושא המאחזים.

לסיכום: אנו במצב לא פשוט. בעוד אנו יושבים וחושבים איך להתקדם ולהתפתח, יושבים בממשלה ובמשרדים אחרים וחושבים איך לעצור כל דבר שמתקדם בהתיישבות. בטווח המיידי אנו צריכים לפעול בשכל רב ובנחישות רבה כדי להמשיך ולהתפתח, במקביל צריכים להתפלל ולפעול לקצר את ימיה של הממשלה הזאת, בתקוה שהבאות אחריה תתנהג אחרת בכל נושאי פיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון.

 

עבור לתוכן העמוד