מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

20 שנה לאינתיפאדה הראשונה – ניצחונה של ההתיישבות
הגדל

לפני 20 שנה פרצו ביש"ע ההתפרעויות הפלשתיניות שקיבלו את השם הערבי "אינתיפאדה". האירועים הללו שינו לחלוטין את המציאות הביטחונית והמדינית של מדינת ישראל. בניגוד למלחמת אוסלו, שכונתה שלא בצדק "האינתיפאדה השניה", זו הראשונה היתה אינתפיאדת אבנים ובקבוקי תבערה. תושבי ישראל הריבונית לא חשו בה. היא כוונה כולה נגד מתיישבי יש"ע, במטרה ברורה להביא לסילוקם מהשטח.

מבחינה זו, האינתיפאדה הראשונה נכשלה.

אנו מביאים כאן קטע נוסף מתוך הספר "כנגד כל הסיכויים" שיופיע בשבועות הקרובים בהוצאת ספריית "נצרים", המביא את הסיפור ההיסטורי המלא של ההתיישבות היהודית מיהודה ושומרון ב-40 השנים האחרונות.

 

מילה חדשה בלקסיקון הישראלי

 

שום סימן מוקדם לא בישר בבוקרו של ה-9 בדצמבר 1987, חג החנוכה תשמ"ח, שמדינת ישראל עתידה למצוא עצמה בתוך שעות ספורות במציאות שונה לחלוטין מכל מה שהכירה עד אז. יום קודם אירעה תאונת דרכים קשה ליד מחסום ארז בצפון רצועת עזה, כאשר נהג משאית ישראלי לא זהיר ביצע פנייה חדה בכביש הראשי ופגע במכונית של פועלים ערבים ששבו מעבודתם בישראל. ארבעה ערבים נהרגו. מאות תושבי הרצועה, שעשו דרכם בחזרה מעבודתם בישראל, ראו את התאונה הקשה. בו ביום נפוצו שמועות, שהנהג הקטלן הוא קרובו של שלמה סקל הי"ד, שנדקר למוות יומיים לפני-כן בשוק המרכזי בעזה, ובכך נקם את נקמת הנרצח. באותו בוקר, מוסתים מהשמועות על "נקמה ישראלית", הסתערו אלפי ערבים תושבי מחנה הפליטים ג'בליה על עמדת צה"ל במקום ועל הסיור השגרתי של צה"ל במחנה. בקושי רב הצליחו החיילים לחלץ עצמם, תוך כדי ירי. תוך מספר ימים התברר שלא מדובר בהתפרעויות זמניות אלא בהתקוממות עממית כללית של הפלשתינים ביש"ע.

האש הבוערת עברה בתוך ימים ספורים מרצועת עזה ליהודה ושומרון. מילה חדשה נכנסה ללקסיקון הישראלי, מילה שתלווה אותה מאותו יום לאורך כשני עשורים: "אינתיפאדה". פירוש המילה בערבית הוא "התנערות". בעיני הערבים נועד הביטוי לסמל את ההתנערות הערבית מהשלטון הישראלי, כמו שכלב מתנער מהקרציות שעל גבו.

ימי הפרעות הראשונים מצאו את מתיישבי יש"ע ממשיכים בשיגרת חיים רגילה. נוסעים מכל מקום לכל מקום ללא מיגון, נשים נוהגות לבדן ברכב וילדים מוסעים לבתי הספר ללא ליווי. שר הביטחון, יצחק רבין, שהה עם פרוץ האינתיפאדה בארה"ב, ולא גילה שום כוונה למהר ולשוב ארצה. התחושה היתה שמדובר בהתפרעויות שיימשכו ימים אחדים, אך בתוך זמן קצר הכל יירגע, והחיים יישובו למסלולם התקין. המתיישבים, בימים הראשונים, נהנו להיות שותפים לאשליה.

אלא שהימים חלפו, והמצב רק התערער. יחסי השכנות הטובים עם התושבים הערביים נמחקו בבת אחת. מטחי אבנים ובקבוקי תבערה הפכו להיות בני לווייה קבועים בכל נסיעה בצירי יו"ש.

הוכחה למצב סיפקו "ברכות הגומל" שהלכו ורבו בבתי-הכנסת ביישובי יש"ע בכל שבת אותן אמר כל מי שניצל מאבן או בקבוק תבערה. צה"ל, שלא היה אמון על התמודדות עם דיכוי הפגנות המוניות, ולא מצא דרכים להתמודד עם ידויי אבנים על כלי רכב בידי מתפרעים בודדים, איבד את השליטה בשטח.

בתוך מספר שבועות החל מבצע של מיגון חלונות כלי הרכב. היו שהרחיקו לכת ועטפו את חלונות המכונית ברשתות ברזל, כדי לבלום פגיעת האבנים.

 

התוצאה העגומה של עיסקת ג'יבריל

 

חמש שנים לפני-כן, במלחמת לבנון הראשונה, התרחש אירוע שולי יחסית למהלכים העיקריים של המלחמה: שמונה חיילי נח"ל נפלו בשבי המחבלים. אתהשבויים הללו היה צריך להחזיר הביתה, ולכן נרקמה עיסקת ג'יבריל, במסגרתה שוחררו 1400 מחבלים תמורת שלושה חיילים שלנו. ממשלת ישראל, בעיורון מדיני, הירשתה לכמהמראשי המחבלים המשוחררים להישאר ביהודה ושומרון. חלק ניכר מאותם אסירים משוחררים היוו כעת את השלד המרכזי של "הוועדות העממיות", אלה שהפעילו את רבבות הפורעים שלהאינתיפאדה. "אין עוד ספק שמשוחררי העיסקה ההיא שיחקו תפקיד מרכזי באינתיפאדה" - כותבים זאב שיף ואהוד יערי בספרם "אינתיפאדה" (עמ' 198) – "לפי הערכות מוסמכות, יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם המחתרתית בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבדממועד יציאתם לחופשי. רוב הנותרים נכנסו לפעולה כמעט ללא שהיות עם פרוץ גל המהומותהראשון... לימים התפאר ג'יבריל, ובצדק, שמבצע זה זרע את זרע ההתקוממות". בתוך שנתיים היתה "עיסקתג'יבריל" לדלק שהניע את מנוע האינתיפאדה.

האינתיפאדה יצרה מציאות בלתי הפיכה ביש"ע. עם ישראל, בהמוניו, הדיררגליו מחבלי ארץ-ישראל. מי שלא גר במקום – לא הגיע. בני משפחה, חברים, סתם קרובים, כולם התרחקו משטחי יהודה ושומרון. פסקו בבת אחת הטיולים לשדות החיטה המוזהבים של עמק דותן, אל עתיקותסבסטיה היא העיר שומרון המקראית, אל יער אום-צפא היפהפה שבחבל בנימין, אל האתרהארכיאולוגי הנשגב בהרודיון, ואל קברי האבות במערת המכפלה בחברון.

שטחי יש"ע הפכו, למרבה הצער, לארץ המתנחלים.

וכדי להוסיף על הקושי, האינתיפאדה מצאה את מתיישבי יש"ע במצב של חילופי הנהגה. זמן קצר לפני שפרצה האינתיפאדה, במאי 1987, התרחש בקלקיליה אירוע שזכה לשם "ליל הבקבוקים". קבוצת מתיישבים שבה מהפגנה, ובחולפם בלב קלקיליה נטלה דניאלה וייס, שכיהנה באותם ימים כמזכ"ל גוש-אמונים, בקבוקי קוקה-קולה ריקים, וניפצה אותם על קיר חנויות ברחוב. זה היה זמן קצר אחרי שתושבת אלפי-מנשה, עפרה מוזס ובנה טל הי"ד, נרצחו מפגיעת בקבוק תבערה על כביש 55, לא הרחק מקלקיליה. המתיחות הביטחונית גאתה באותם ימים, ו"ליל הבקבוקים" היה מעין פעולת מחאה כלפי הממשלה. לא נגרם נזק מיוחד, לא היו פגיעות בנפש, אבל תוצאותיו של אירוע שולי זה, שבמקרה גם הוקלט ברדיו בזמן אמת, היו חסרי פרופורציה. המדינה סערה, צה"ל חקר, ולא מעט מראשי המתיישבים השמיעו קריאות גלויות להדחתה של דניאלה וייס. התפוררותו של גוש-אמונים היתה שאלה של זמן. הגסיסה נמשכה עוד כשנה. בחודש יולי 1988, ארבע שנים לאחר כניסתה לתפקיד, כשהאינתיפאדה סערה בכל רחבי יש"ע, סיימה דניאלה וייס את תפקידה, כמזכ"לית האחרונה של גוש-אמונים. עם הפסקת עבודתה דעך גוש-אמונים ונעלם ללא כל החלטה על כך.

ניסיונות אחרונים של הנשמה מלאכותית לגוש-אמונים לא צלחו. דווקא הצלחת המאבק להתיישבות ביו"ש גרמה להתנוונות של תנועת האם, והיא התקשתה למצוא לעצמה יעדי פעולה חלופיים. אחרי הסכמי קמפ-דייוויד היו חלק ממנהיגי גוש-אמונים בין מייסדי תנועת "התחיה". חנן פורת, גרשון שפט, בני קצובר, מנחם פליקס ואחרים הפכו לפוליטיקאים. המהלך הזה פגע במעמד גוש-אמונים כתנועה אידיאולוגית על-פוליטית. כניסתם של "אמנה" ומועצת-יש"ע לזירה הציבורית הפכו את גוש-אמונים לגוף מיותר. מועצת-יש"ע הפכה לגוף המייצג של ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה מול רשויות המדינה. בניגוד לגוש-אמונים, שוב לא היתה נציגות המתנחלים גוף וולונטרי אלא גוף מאורגן ומסודר עם תקציבים מסודרים, שחבריו הם ראשי מועצות או נציגי יישובים נבחרים. בפועל לקחה מועצת-יש"ע את תפקידיה ההיסטוריים של גוש-אמונים, כגורם האחראי להתיישבות בחבלי יש"ע. פעילותה של תנועת "אמנה", שהיתה באופן רשמי תנועת ההתיישבות של גוש-אמונים, הפכה גם היא את גוש-אמונים ההיסטורי לגורם ששוב אין צורך בו.

עוד קודם לכן, בפברואר 1988, "התפוטר" מזכ"ל מועצת יש"ע, עותניאל שנלר, תושב מעלה-מכמש. מספר שבועות לפני-כן הכין שנלר מסמך פנימי, שכותרתו "פשרה (הסדר) טריטוריאלית-מוניציפאלי ביהודה ושומרון, תוכנית לשלום-קבע עם ירדן והפלשתינים". במסמך היו ביטויים כמו "החלת החוק הישראלי על איזורי 'תוכנית אלון'", ו"החלת החוק הירדני המוניציפאלי על הערים הערביות ביו"ש". באותה עת נחשבו ביטויים כאלה לכפירה של ממש בקרב הנהגת מתיישבי יש"ע. שנלר, לימים חבר-כנסת במפלגת השמאל "קדימה", שעתיד יהיה לתמוך בגלוי בעקירת יישובים ביש"ע, התקשה כבר אז למצוא את מקומו בחבורה האידיאולוגית של מועצת יש"ע, וסיים את תפקידו. במקומו נבחר לתפקיד אורי אריאל. בחירתו הפיחה רוח חיים מחודשת במועצת-יש"ע.

כל הגורמים הללו הביאו לירידת גוש-אמונים מהבמה הציבורית. "אמנה" ומועצת-יש"ע הם שיהיו מכאן ולהבא נושאי דגל המאבקים להתיישבות בכל רחבי ארץ-ישראל.

 

גבורת המתיישבים

 

במצב הזה, עשו מתיישבי יש"ע את המעשה האמיץ ביותר שניתן היה לעשות. ללא החלטות מכוונות, ללא דיונים מסודרים והדרכות, החליט כל מתיישב החלטה פרטית, שהפכה כללית: החיים יימשכו. אבנים ובקבוקי תבערה לא ישברו אותנו. העמידה האיתנה הזו בחזית, סחפה בנחישותה גם את המיגזר האזרחי הנילווה. אוטובוסים של "אגד" ו"דן" המשיכו להגיע לכל יישוב ולכל נקודה, הגם שרובם ככולם מוגנו נגד אבנים. גם ספקי המזון והשירותים המשיכו להגיע. חלונותיהם אמנם מוגנו על חשבון הממשלה, כמו כלי הרכב של המתיישבים עצמם, אבל הכבישים לא ננטשו.

המציאות של אבנים ובקבוקי תבערה כבר נתפסה כמעין תופעת טבע, שאין מה לעשות נגדה וצריך ללמוד לחיות עם עצם קיומה, פשוט כי אין ברירה אחרת.

הרצון והנכונות לעבור ליש"ע לא פסקו ולו לרגע אחד. השנה הראשונה של האינתיפאדה, שנת 1988, היתה שנה רגילה של גידול ממוצע באוכלוסיית יש"ע. 1700 משפחות, כ-7000 נפש, עברו באותה שנה להתגורר בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה. שני שלישים מהם נקלטו בהתיישבויות עירוניות כמו אריאל, אלקנה, גבעת-זאב, עמנואל אפרת וקרית-ארבע. שליש מהם נקלטו בהתיישבות הכפרית. באלון-מורה, למשל, נקלטו באותה שנה 12 משפחות, יותר מבכל שנה בשבע שנות קיומו עד אז. ביישובים רבים לא נותרו בתים פנויים. למרות שהממשלה המשיכה במדיניות הבלתי רשמית של הקפאת ההתיישבות, פיגר הבינוי אחר הביקוש בשיעור של כאלף משפחות.

בעשור הראשון שאחרי מלחמת ששת הימים התרכז מפעל ההתיישבות בביקעת-הירדן, גוש-עציון צפון סיני, גוש-קטיף, רמת-הגולן. ממשלת המערך בעל כורחה איפשרה את הקמת קרית-ארבע, שלושה יישובים בגוש-עציון, מעלה-אדומים, קדומים, עפרה וממש על סף ירידת המערך מהשלטון גם את אלקנה. ממשלות בגין הראשונה והשניה עסקו בהתיישבות מאסיבית באיזורי בנימין, מרכז ודרום השומרון, ובתחילת שנות השמונים גם בדרום הר-חברון, תוך חריגה מגבולות ההתיישבות של ממשלות המערך. בכל התקופות הללו נותר צפון השומרון בצל, והוקמו בו רק יישובים בודדים כמו שא-נור, מבוא דותן, שבי שומרון וכד', ארבעה יישובים במערב צפון השומרון - חיננית שקד ריחן וחרמש – ושני יישובים מזרחית לג'נין, גנים וכדים.

איזור נוסף, דומה מאד במאפייניו לצפון השומרון, נפתח להתיישבות באותן שנים - דרום הר-חברון. ההתיישבות שם החלה הודות לרוח שקרנה מישיבת קרית-ארבע, שבוגריה יצאו להקים מספר יישובים מדרום לחברון דוגמת בית-חג"י ועתניאל. כך נמנע גורלו מלהיות דומה לגורל צפון השומרון.

התנופה הזאת נעצרה עם הקמת ממשלת האחדות הראשונה, בשלהי שנת 1984. ועדת השרים לענייני התיישבות הפסיקה לפעול ולא קמה מאז. הליכוד והמערך הסכימו ביניהם על הקמת 6 יישובים לשנה, שגם הקמתם לא בוצעה.

 

 

 

בשנת תשמ"ח, 1988, שנת האינתיפאדה הראשונה, הוקם יישוב אחד בכל רחבי יו"ש, שימעה בדרום הר-חברון. היה זה אחד מששת היישובים שעל הקמתם הוחלט בהסכם הקואליציוני בין המערך לליכוד. ראשיתו של המקום בהאחזות נח"ל בשם "נטע" שהוקמה ביג' תמוז תשמ"ה, 2 ביולי 1985, כ-15 ק"מ ממזרח לקיבוץ להב. ועדת השמות פסלה את השם "נטע" בגלל חווה חקלאית בעלת שם זהה באיזור יבנה, וקבעה את השם שימעה, כשם אחיו של דוד המלך, אשר חי באיזור הר חברון. בכז' תמוז תשמ"ח, 12 ביולי 1988 נערך טקס האיזרוח במקום, בהשתתפות סגן ראש הממשלה דוד לוי, ועוזר שר הביטחון שמעון שבס. "למרות כל הקשיים" – הכריז דוד לוי בחגיגיות בטקס – "ההתיישבות נמשכת". דוד לוי התחבק עם שבס, והבטיח לקהל כי הם "סגרו עסק" וביחד יסללו כאן כביש שיעלה כמיליון וחצי שקלים. אלא שגם אחרי האיזרוח התעכבה כניסת המתיישבים למקום בגלל עיכובים בהבאת קרוואנים, ושתי המשפחות הראשונות נכנסו ליישוב רק בערב ראש השנה תשמ"ט.

ולמרות זאת, העיבוי, ההתרחבות וההתבססות, נמשכו גם בכל אותן שנים בהן המשיכה להשתולל ברחבי יש"ע האינתיפאדה הפלשתינית. האינתיפאדה של שנות השמונים היתה ניצחונה של ההתיישבות. אלמלא היו עשרות אלפי יהודים גרים ביש"ע, היה הלחץ הכבד של העולם בכלל, ושל ארה"ב בפרט, מאלץ את מדינת ישראל לנטוש את השטח בתוך זמן קצר. אלמלא ההתיישבות ביש"ע, היתה מדינת ישראל מוצאת את עצמה בשלהי שנות השמונים כשהיא נסוגה בבושת פנים אל הקו-הירוק בכל השטח – כולל בירושלים, אשר גם אליה גלשו ההתפרעויות הערביות-פלשתיניות.

 

עבור לתוכן העמוד