מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

חמדת – בית לכולם, נישה לכל אחד / רות כהן

יישוב חמדת, שהחל את דרכו כהיאחזות נחל "יבוק", עבר גילגולים רבים עד שהפך להיות יישוב קהילתי דתי, המונה היום כבר 37 משפחות ופניו לקליטה נוספת, שייחודו הוא הפתיחות החברתית והמגוון הרחב של הגישות והדרכים ביהדות .

 

על ראש הגבעה, בסופה של דרך הנראית לאדם זר, כאינה מובילה לשום מקום, נגלה לפתע היישוב חמדת, אשר כשמו כן הוא, ארץ חמדת בלב המדבר. האווירה המקומית, אשר יוצרות משפחות צעירות, הרבה ילדים והרבה שמחה, מחלחלת ונוגעת, אפילו ביום שרב מעיק וקשה.

 

 

כולם שווים

שלום ואורית קופרמן הם המשפחה הוותיקה ביותר בחמדת. הם הגיעו עם קבוצה קטנה של משפחות, שבאו לעבוד במכינה הקדם צבאית במקום, בקיץ 98. "גרנו במושב נחושה על יד בית שמש", מספרת אורית, "והיו שם המון בעיות בין הוותיקים לצעירים. רצינו לבוא למקום חדש, שכלם באים יחד וכולם שווים. חבר שלנו, בוגר מכינת עלי, סיפר לנו על המקום. באנו ומאז אנחנו פה. הגענו כמשפחה בודדת. לא הכרנו אף אחד. שלום התחיל לעבוד כמינהלן במכינה. אני הייתי גננת, בשנת חופשה. היו פה אז 5 משפחות. גרנו כולנו באשכוביות, עם דשא מרכזי משותף. על בנייה, אף אחד לא חלם". המשפחות האחרות שהגיעו עימם באותו זמן, עזבו מכבר את המקום. שלום ואורית נאחזו ולא ויתרו. לאט לאט נצטרפו עוד משפחות. התחילו להוסיף קראוונים. לשלום ואורית, נולדו מאז 4 בנים, אופיר, אושר, גלעד וטל. ביישוב קם מעון ואחר כך גן, בו עובדת אורית כגננת, עד היום.

 

יישוב של קבע

"אז", מספרת אורית, "בשלהי תקופת שלטונו של ביבי, משרד השיכון החליט לבנות פה ועשה את זה בקצב מטורף. זה מה שהפך את המקום מיישוב של קראוונים ואשכוביות, ליישוב של קבע. 24 יחידות דיור חולקו למשפחות שהיו פה את היתר איכלסו משפחות חדשות, שהגיעו במבצע איכלוס מרוכז. המעון שהתחיל פה עם 12 ילדים, מונה היום 40 ילד והגן שהתחיל עם 12 ילדים, מונה היום 28 ילדים".

נכון להיום, גרות עדיין מספר משפחות באשכוביות, יחד עם משפחות מגורשי שירת הים וביישוב מחכים לאישורים להמשיך את הבנייה ואת תנופת הקליטה.

 

יישוב ככל היישובים

הדבר המשמעותי ביותר, לדברי אורית, שקרה ביישוב, הוא ההחלטה שהתקבלה לפני שנתיים, להעביר את היישוב מניהול של ועד חיצוני ממונה, לניהול של ועד מקומי, כמו כל יישוב אחר.

כיו"ר הוועד המקומי, נבחר שלום קופרמן. אחד הדברים הראשונים שעשה שלום במסגרת תפקידו, היה מימוש החלום להקים מטע משותף למושב. "בשנת 2006 הוקם מטע תמרים משותף, על פני 200 דונם" אומר שלום, "ואנחנו ממשיכים לחפש עסקים וענפים משותפים נוספים, במטרה להיות מסוגלים להגשים יעדים משותפים לכלל היישוב, להיות עצמאיים ובעלי יכולת החלטה, לגבי השקעת כספים בפיתוח המקום. לא להיות תלויים במענקים ותרומות או לקחת הלוואות". שלום מבקש לציין אף את חשיבותה של המכינה הקדם הצבאית, המהווה עוגן ליישוב. "רוב העובדים במכינה הם תושבי היישוב. בוגרי המכינה נישאים וחלקם מקימים את ביתם ביישוב.

מתקיים גם שיתוף פעולה בן היישוב למכינה, בתחום החינוך – אימוץ הדדי בין הילדים ובני הנוער ובין בחורי הישיבה".

תוכניות לבניית מבני קבע נוספים, כבר קיימות, לדברי שלום, אך מתעכבות אמנם בשל אישורים וענייני תב"ע. אבל בשנת 2008 תחל כנראה הבנייה. "יש הרגשה", אומרת אורית, "שבגיל 10 יצאנו לעצמאות ולחיים האמיתיים".

 

 

כולם מקבלים את כולם

הייחודיות של המקום הזה", אומרת אורית, "היא המון הגוונים. כולנו משתייכים לציונות הדתית. ולמרות זאת, יש פה משפחות ששולחות את ילדיהן ללמוד בבית הספר של הקיבוץ הדתי, בשדה אליהו ויש כאלה ששולחותאת ילדיהן לתלמוד תורה. כולם חיים בשלום עם כולם. כולם מקבלים את כולם, אף אחד לא מנסה לשנות את אף אחד, או להכתיב לשני אורחות חיים. אני חושבת שזה כתוצאה מכך שהכל פה התגבש ממשפחות בודדות, כל אחת עם המקורות שלה, עם האוריינטציה שלה. מכיוון שלא היה פה גרעין אחד, לא היה לאנשים קו אחיד".

אולם, הם ממהרים להדגיש, על אף הגידול באוכלוסייה והאווירה הנינוחה, זה אינו סופה של הדרך. המשימה הרצינית והחשובה ביותר, היא המשך קליטה, הגדלת היישוב והבטחת ההמשכיות. כל משפחה, הם מדגישים, חשובה ומשמעותית והשקעת האנרגיה בקליטה היא עצומה. "כבר בקיץ באות שתי משפחות חדשות", מבשר שלום, "ובעזרת השם, נמשיך לקלוט עוד משפחות".

 

הזכות להיות מי שאתה

ואכן, כל משפחה משמעותית ביישוב וכל משפחה שבאה, מסתבר, מחפשת משמעות. אביטל ורועי גרנות הגיעו לפני 4 שנים ונהנו מהתנאים שאיפשר מבצע האיכלוס הגדול של החטיבה להתיישבות – מגורים ללא תשלום שכירות, במשך 4 שנים, לימודים באזור ולמי שעובד בתחומי הבקעה מענק נוסף. מי שעוזב בתום ארבע השנים, מחזיר את הכספים, המוגדרים כהלוואה מותנית. אביטל ורועי ושתי בנותיהם, נעם וכנה, לא רק נשארים, אלא אפילו כבר קנו את ביתם בתנאים נוחים ומברכים על בואם למקום, בכל רגע. אביטל עוסקת לפרנסתה בציור על עץ, בסטודיו קטן שהקימה בסמוך לבית. רועי, שלמד חקלאות, עוסק במקצועו במושב שדי תרומות. "גרנו באלון שבות, בגוש עציון", מספרת אביטל, "יישוב גדול ומבוסס. רצינו להצטרף להתיישבות במקום שבו נהיה משמעותיים, במקום כמו הבקעה, שכל משפחה חשובה. כנראה דיברנו על זה עם מישהו שהעביר את זה הלאה ובעקבות זה התקשרה אלינו רכזת הקליטה של חמדת. רועי היה פה בבסיס טירונים בגולני וגם עשה פה פעם שבת, כשהיה בישיבה בעלי. אז הוא הכיר את המקום. באנו לפה פעמיים וחוץ מהנוף, שאי אפשר להתעלם ממנו, אהבנו את האווירה ואת המגוון של האנשים. את הפשטות, את הזכות להיות מי שאתה. קבלת הפנים", נזכרת אביטל, "היתה מקסימה. כולם נכנסו להגיד שלום, זה היה כיף. טוב לנו פה. אנחנו אוהבים את המקום ואת האנשים".

אביטל ממליצה בחום למשפחות דתיות צעירות להצטרף למושב, אולם מציינת כי בבקעה בעיית תעסוקה קשה מאוד וחושבת שאם לא יושקעו משאבים בפתרונה, יהיה קשה לקלוט משפחות נוספות.

 

 

יש לנו דשא חדש

יעל ויונתן קורץ ושלושת ילדיהם, אריה-יוסף, אלישע-דוד ואמציה-חיים, הם המשפחה האחרונה שהגיעה לחמדת. "בכלל הגענו לרותם", מספרת יעלי, "גרנו שם כשנה. יונתן היה שם כמה חודשים לפני כתשע שנים. את חמדת הכרתי מזה שעשיתי פה חוג התעמלות, הכרתי את האנשים, את האופציות ואת המקום והתאהבתי ועברנו הנה. קנינו את הבית ומזה כשלושה שבועות יש לנו דשא חדש, שאנחנו כל כך אוהבים להתגלגל עליו ולרקוד בין הממטרות".

 

חברה עם נתינה

יונתן פיזיוטרפיסט, עובד בטבריה. "זה רחוק", אומרת יעלי, "אבל אנחנו לא נבהלים מהמרחק. איכות החיים פה מפצה על הכל". וכשיעלי מדברת על איכות חיים, היא מתכוונת קודם כל לחברות. מזה זמן מה מאושפז בנה הקטן, אמציה-חיים בבית חולים והוריו מרותקים אליו והמושב כולו מגוייס לעזור. "בתקופה האחרונה למדנו מה זה חברות אמיתית. החברה פה היא מאוד פתוחה ונעימה. יישוב דתי, שלכל אחד יש נישה יהודית משלוט וכל אחד מתפתח רוחנית על פי דרכו. מצד שני, יש פה בית כנסת אחד, שמתקיימות בו שלוש תפילות עם מניין ביום, הישג יפה מאוד, ליישוב כל כך קטן. יש פה מחוייבות חברתית עצומה, ללא כל תחרות חומרית.

לאחרונה התמנתה יעלי לרכזת הקליטה של היישוב וכשהיא מונה את מעלות מערכת החינוך, יש תחושה שכל משפחה תשתכנע לבוא לכאן. "יש מעון וגן, ברמה גבוההה מאוד", היא אומרת, "רכז נוער, תושב היישוב, עמנואל בארי שמפעיל את בני הנוער, פעילות של סניף בני עקיבא ומערכת של חוגים לבני כל הגילאים, שמופעלת הן על ידי המתנ"ס והן על ידי מתנדבים מהיישוב ומחוצה לו. המון המולה של ילדים, הרבה פעילות ערכית ומעניינת. בקיצור, כדאי להצטרף".

 

 

 

 

 

כרונולוגיה של אחיזה במקום

1979 - עולה על הקרע ההיאחזות של התק"ם, בשם יבוק.

1990 - הנקודה אוזרחה כקיבוץ, על ידי ש"שינים ונחלא"ים.

1992 - בעקבות הסכמי אוסלו והקשיים הרבים במקום, החזירה התנועה הקיבוצית את המקום לצבא ותושביה עזבו את המקום.

1992 – 1997 - המקום מוחזק על ידי הצבא, כנקודה קטנה.

1997 - זאב חבר (זמביש), איש אמנה (תנועה מיישבת), מבקש מהצבא ליישב את המקום, תחת השם חמדת.

1997 פברואר, ז' באדר, תשס"ז - למקום מגיעה קבוצה של תלמידי מכינת בני דוד מעלי, יחד עם משפחת שיטרית. קמה מכינת חמדת יהודה, הנמצאת במקום עד היום.

1998 , אוגוסט - מגיעה קבוצה של משפחות לעבודה במכינה. סך הכל היו אז במקום 7 משפחות.

1999, נובמבר, ט"ז בכסלו, תש"ס - אריק שיטרית נהרג בתאונת דרכים, בעקבותיה עוזבת אילת, אישתו, עם בתם התינוקת, את המקום.

2006 – קם מטע תמרים משותף על פני 200 דונם.

2007 – חמדת, יישוב קהילתי דתי, המונה 37 משפחות, כולל 8 משפחות של מגורשי שירת הים מגוש קטיף ומכינה קדם צבאית, המונה כ 50 תלמידים. נבנו שכונות חדשות. חלק מהבתים אף הורחבו על ידי בעליהם, גן ילדים ובית כנסת אחד.

 

 

 

עבור לתוכן העמוד