מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

חשיפה: אדמות היהודים בסכנה / חגי הוברמן
הגדל

הדיון בבג"ץ שיתקיים ביום רביעי הקרוב, עשוי להיות אחד מפסקי הדין המשמעותיים ביותר שיקבל בג"ץ לקראת מימוש תוכנית ה"התכנסות" של ממשלת אולמרט, אם חלילה זו תתבצע. שופטי בג"ץ יתכנסו לדון בעתירה בעלת משמעות עקרונית לנושא שמשום מה אינו זוכה לתשומת הלב הראויה לו: מה יהיה מעמדם של אדמות בבעלות יהודית פרטיות ביהודה ושומרון, האמורים להישאר מעבר לגדר ההפרדה?

מדובר בעתירה שהגישו המועצה המקומית קרית-ספר, חברת הבניה "ציפחה אינטרנשיונל" חברה יזמית הבונה את שכונת "אחוזת ברכפלד" ופרוייקטים נוספים במועצה המקומית מודיעין עילית, והקרן שעל יד מדרשת ארץ ישראל, המשמשת נאמנה של שני הגופים הראשונים בהליך רישום הבעלות בקרקעות. הללו טוענים, בעתירה שהגישו עורכי הדין רנטו יאראק ושירה חי-עם, כי בקביעת התוואי המתוקן של גדר ההפרדה באיזור מודיעין, שנקבע סופית בכח' תשרי השנה, 31.10.05, מתעלמים מדינת ישראל ומערכת הביטחון מבעלותן המוכחת על חלקות שטח עליהן עובר התוואי. מערכת הביטחון, טוענים גורמים אלו, סירבו אפילו לבחון את האפשרות שמדובר בקרקע בבעלותם, וסירבו במפגיע להתחשב בהשלכות מרחיקות הלכת של התוואי שנקבע על עתידה והתפתחותה של המועצה המקומית מודיעין עילית. דף תשלומים של רמת תקווה

העתירה הזו חושפת את העובדה שהממשלה וכל הגורמים המדיניים משתדלים להסתיר: מדינת ישראל, בתוכנית ה"התכנסות" שלה, אם אכן גדר ההפרדה תהיה גדר הגבול כפי שטוען ראש הממשלה כל העת, עומדת למסור לפלשתינים במתנה אלפי דונם של אדמות יהודיות פרטיות. לא רק אדמות מדינה – נניח שזכותה של המדינה לסחור באדמות שבבעלותה באופן איוולתי וחסר היגיון – אלא על אדמות בבעלות פרטית של יהודים, אנשים פרטיים או גופיםפרטיים. את תשעת בתי עמונה, להזכיר, החריבו בטענה, שלא הוכחה משפטית, כי מדובר ב"אדמות פלשתיניות פרטיות". אותה מדינה אינה מתייחסת כלל, בתכניותיה המדיניות, לכך שביהודה ושומרון, "השטחים הפלשתינים הכבושים", ישנם אלפי דונם אדמות יהודיות פרטיות, חלקן עוד מלפני מלחמת השיחרור וחלקן כאלו שניקנו מאז תשכ"ז, רובן בשטחים שמעבר לגדר ההפרדה. בעלי קרקעות אלו יפסידו את אדמותיהם ללא כל פיצוי.

החלקות של קרית-ספר הן ההוכחה המובהקת לכך. בתוואי המקורי של הגדר היו חלקות אלו בצד ה"ישראלי" של הגדר, אולם מערכת הביטחון, על פי הנחיות בג"ץ שלא לפגוע במירקם החיים הפלשתיני, שינו 3 פעמים את תוואי הגדר, עד שנוצר מצב שבו הגדר באיזור זה, אם תוקם, תמנע לחלוטין שימוש בחלקות אלו, שנרכשו במיטב כספן של מגישות העתירה.

לא מדובר ברשלנות, אלא בהחלטה מכוונת של הממשלה, ושל מתכנן הגדר אל"מ דני תירזה, להפקיר לפלשתינים את האדמות שבבעלות יהודית. "הדברים הללו ידועים היטב למערכת הביטחון" – מגלה העתירה – "העותרות אף הביאו אותם בפניו שוב טרם החלטתו, אולם הוא בחר, ביודעין, להתעלם מהם כליל ולא להביאם כלל במסגרת שיקוליו בעת קביעת התוואי".

אפשר להבין את כעסם של בעלי האדמות. תוואי הגדר המקורי, עליו הוחלט ב-2003 לא פגע באופן ממשי במרקם החיים של האוכלוסיה הערבית באזור, שכן כמעט כל השטח שנותר ממערב לגדר נמצא בבעלותן של קרית-ספר וחברת "ציפחה אינטרנשיונל", כולו ריק מאוכלוסיה ערבית, אין בו כבישי גישה, מקומות תעסוקה, מוסדות חינוך, תרבות ובריאות המשרתים את הפלשתינים, או כל סממן אחר של מרקם חיים. באחת התשובות בעתירה קודמת הודה נציג מערכת הביטחון, כי עמדת מערכת הביטחון היא שהתוואי המרוחק מבתי התושבים נותן מענה בטחוני טוב יותר מן התוואים האחרים, כולל התוואי האחרון אשר נכפה על המערכת בידי בג"ץ.

התוואי הזה שונה כבר 3 פעמים, בכל פעם לרעת קרית-ספר. שטר בעלות על הקרקע

המילכוד כאן כפול, כיוון שרישום המקרקעין על שמן של מגישות העתירה, כדי שהבעלות עליהן תהיה מושלמת אחרי רישום בטאבו, הוקפא בשלב הרישום הראשון בידי מערכת הביטחון עצמה, בגלל הסכנה הנשקפת לחייהם של המוכרים הפלשתינים מפרסום שמם במסגרת הליכי הרישום הפומביים. חלק מהחלקות נרכשו כבר לפני שנים רבות על ידי "ציפחה", אך הוכרזו כקרקע פרטית בניהול ממשלתי בתחילת שנות השמונים, אך ורק בשל הקושי שמערימה המדינה להמשיך בהליכי הרישום של החלקות כקרקע פרטית שנמכרה על ידי בעליה הערבים, נוכח סכנת המוות המרחפת על ראשם של המוכרים אם יוודע דבר המכירה.

באחת החלקות, למשל, אושרה לפני מספר שנים ברכת מים, שנועדה לספק את כלל תצרוכת המים העתידית של מודיעין עילית. החלקה הזו חיונית בשל גובהה, לשם אספקת מים לבניינים רבים ורחובות שלמים במודיעין עילית. העבודות אפילו החלו, אבל בתוואי הגדר המעוכדן השטח המתוכנן לבריכת המים הכלל עירונית נותר כולו מחוץ לגדר.

"העותרות" – נאמר בכתב העתירה – "רכשו במיטב כספן את החלקות נשוא העתירה מתושבים מקומיים, לשם הקמתה והמשך התפתחותה של המועצה המקומית מודיעין עילית. כל החלקות נרכשו כדין והינן בבעלותן של העותרות. כל החלקות נמצאות בהליכי רישום ראשון, אשר הוקפאו, בידיעת מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, בשל הסכנה הנשקפת למוכרים באם יוודע דבר המכירה". הטענה הזו איננה אמירה בעלמא. כ-12 פלשתינים נרצחו עד היום על רקע מכירת קרקעות, באיזור זה בלבד.

סיכום: קרית-ספר וחברת "ציפחה אינטרנשיונל" רכשו אדמות במיטב כספן, אך מדינת ישראל מונעת מהן לרשום את האדמות הללו על שמן, ובתירוץ זה מתכננת למסור אותן במתנה לפלשתינים במהלך הנסיגה.

 

האדמות של ח"כ הרב יצחק לוי

 

לגואל הקרקעות משה זר דוגמאות אין ספור להליך הזה בדיוק, איך המדינה מונעת ממנו לרשום את אדמותיו בטאבו, ואז גוזלת אותן ממנו בטענה שלא נרשמו בבעלותו בטאבו. כזה הוא סיפור אדמות נחל תאנים, שמצפון מערב לקדומים.

את העיניים היהודיות הראשונות לטש אל המקום משה זר כבר בתחילת שנות ה-80. במהלך חיפושיו אחר קרקעות בשומרון שניתן לקנותן וליישבן ביהודים, מצא זר בנחל תאנים 1,500 דונם של אדמות לא מוסדרות, שמעולם לא נרשמו בטאבו. זר קנה את זכויות השימוש בקרקע מידי ערביי הסביבה, שהחזיקו בהן רק בגלל שעיבדו אותן למעלה מעשר שנים ללא ערעור מצד איזשהו גורם.

14 חלקות קנה זר, אותן מכר לשתי קבוצות יהודים שביקשו לסייע בגאולת קרקעות בשומרון. "באחד הימים ביקרתי אצל שכני לשעבר מנחלים משה זר" - מספר הרב אריה ויסרוזן מנחלים - "יחד עם חבר נוסף, הרב יעקב צ'רבוניץ. זר החל לעניין אותנו ברכישת אדמות בשומרון. תחילה דובר שנקנה את השטח עליו קמה אח"כ העיר עימנואל, אולם אח"כ דיבר על קניית חלקות בין חג'ה לכפר-כור. קיבלנו את הצעתו. יחד עם קבוצה מנחלים וממבשרת ירושלים רכשנו 450 דונם".

עוד כ-500 דונם רכשה קבוצה אחרת, אותה הוביל הרב גדעון פרל מאלון-שבות. בקבוצה זו היה גם ח"כ הרב יצחק לוי. "שמענו שיש אפשרות לקנות אדמות בשומרון" - סיפר הרב פרל - "התארגנו איפוא קבוצת אנשים מאלון-שבות, ובתחושת התרוממות רוח על שנפלה בחלקנו ההזדמנות לסייע בישוב יהודה ושומרון ערכנו מגבית וקנינו את האדמות. זמן קצר אח"כ סיירנו במקום, לראות את הקרקע. עמדנו שם על גבעה שהיתה לפני-כן מוצב ירדני, והתפעלנו מהנוף המרהיב. כל מישור החוף נשקף כעל כף ידינו. בחזוננו כבר ראינו את העיר היהודית שתקום במקום". קבוצה זו הקימה אגודה בשם "אגודת בית-כור להתיישבות" בה חברים 250 אנשים. חלוקת מגרשים של רמת תקווה

את מיטב כספם שילמו כדי לקנות את האדמות הנ"ל. לכאורה נדמה היה שהמהלך מתנהל כשורה. בנוסף לחלקות הפרטיות היו במקום עוד 9000 דונם, על גבעה בשם סינדיאנת, שהוכרזו בתחילת שנות השמונים כאדמות מדינה, ונקראו "הכרזת סלעית". בשנת 1984, כשיובל נאמן כיהן כיו"ר ועדת שרים לענייני התיישבות, אישרה הוועדה הקמת עיר על אדמות אלו, בשם "תאנים". (תחילה נקרא המקום "קדומים ג'", והשטח נקרא "כור-סינדיאנת"). יוזמי העיר היו אנשי פועלי אגודת-ישראל, בראשות ח"כ שמעון הלפרט. זה היה חלק מהמהלך של הציבור החרדי, שהביא גם להקמת עימנואל, כמה קילומטרים דרומה משם.

אבל עירעור של משרד המשפטים, בראשות משה ניסים, שטען כי אין במקום מספיק אדמות מדינה להקמת עיר, גרם לדחיה ראשונה. העירעור נדחה, אבל אז התקבלה החלטה נוספת של ועדת שרים לענייני התיישבות שקבעה כי כל אתר צריך חוות דעת מקצועית של משרד השיכון, שתסביר האם הוא משתלב בתוכנית השיכון הכוללת. ההחלטה גרמה לעיכוב נוסף.

אלו היו הצרות ה"קלות". מסכת היסורים שעברה על משה זר, שחברו לה רשעות חובבנות ושלומיאליות כאחד, כולם מכיוון ממשלות ישראל, גרמה לכך שהאיזור נותר טרשי עד היום.

את תוכנית המיתאר הכינה האדריכלית חנה טבנקין ז"ל מעין-חרוד. בתו של יצחק ז"ל, מהמנהיגים המיתולוגיים של תנועת העבודה. "באותן שנים" - מספר משה זר - "היה מספיק לקבל היתר עיסקה ורשיון מכר, כדי לקבל תוכנית מיתאר. אבל כבר באוגוסט 1983 שינתה פליאה אלבק ז"ל, ראש המחלקה המשפטית במשרד המשפטים, את הנוהל, וקבעה כי היתר עיסקה ורשיון מכר יינתן רק אחרי רישום ראשון בטאבו".

עיניו של משה זר מצטעפות בדוק של זעם כשהוא נזכר במסכת הטירטורים שעבר כדי לנסות ולרשום את הקרקעות בטאבו. "שלחו אותי להביא "מליה" - שטר מסר רכוש - מקורי, ממשרד האוצר בעיר המחוז, טול-כרם, דבר שהיה בלתי ניתן להשגה. אח"כ התברר לי שהירדנים ניצלו את השטר לברר מי מוכר הקרקע, ולחסל אותו. בשנת 88 זכיתי בבג"ץ שהכיר בזכות להביא צילום של ה"מליה" ולאו דווקא את השטר המקורי. אבל בינתיים התעכב הנושא בכמה שנים טובות. עיכוב נוסף היה בגלל החלטת המשטרה לבדוק את כל תיקי קניית הקרקעות בין השנים 84 ל-89, כדי לבדוק אם אין "זיופים". משך כל השנים הללו לא היה ניתן לרשום את האדמות בטאבו".

והיו גם בעיות עם מדידות הקרקע לצורך "רישום ראשון" בטאבו. עד שנת 1985 היו באים מודדים רשמיים של מחלקת המדידות בת"א, יוצאים לשטח, מאמתים את המדידה והופכים את התרשים ל"תרשים לצורכי רישום". משנת 1985, כשהערבים החלו להתעשת ולנסות למנוע את מכירת האדמות, כל מדידה כזו לוותה בהתפרעות, והמודדים חששו לצאת לשטח. במקום לבוא לשטח המציאו "בדיקה טרומית של מפות", ודרשו להביא מפות טרומיות לצרכי רישום. "זה היה מחסום שברוב החלקות לא ניתן היה לעבור אותו" - אומר משה זר.

וכך רישום חלקות שהיה יכול להסתיים בחודשים ספורים, נמשך שנים על גבי שנים. "במשך 17 שנים הצלחתי לרשום רק חלקות בודדות" - הוא אומר בכעס.

 

"לבקש אישור מהרשות הפלשתינית"

ואז, נדמה היה לרגע שמשהו בכל זאת זז. בסוף שנות השמונים הצליח משרד השיכון לרכז שטח של 2,500 דונם בין כור-סינדיאנת לקדומים, לצורך הרחבת קדומים. השטח נקרא רשמית "קדומים מערב" והוא קיבל מעמד של "אדמות מדינה להקצאה" - השלב המתקדם ביותר לפני הוספת השטח לתוכנית המיתאר. אולם השטח לא צורף לקדומים, בגלל החלטת ממשלה נוספת "ממשלת האחדות" בשנת 1984, עם יצחק רבין ז"ל כשר-הביטחון, שקבעה כי ניתן לצרף שטחים לישובים בלא אישור ממשלה, אם קיים רצף קרקעי בין היישוב לשטח. הכוונה היתה טובה: לאפשר צירוף שטחים לישובים בלי לרוץ כל פעם לממשלה ולקבל את אישורה. בפועל נוצרה מציאות שצירוף שטחים ללא רצף קרקעי, כמו כור-סינדיאנת לקדומים, לא יכולה להתבצע ללא החלטה חדשה של הממשלה. ההחלטה נתנה נשק בידי המינהל-האזרחי, בייחוד כשהשמאל היה בשלטון אבל לא רק, למנוע צירוף שטחים חדשים לישובים קיימים.

בשנת 1991 הכין משרד השיכון, אז בראשות אריק שרון, תכנית מיתאר להקמת 3,000 יחידות דיור במקום. התוכנית נמצאה בשלבי גילגולה הראשונים ועוד לפני שהשטח קיבל מעמד סטטוטורי שהתרגש המהפך של שנת 1992, שהביא לשלטון את יצחק רבין ז"ל ואת הסכם אוסלו. בשנת 1998, במסגרת הסכם וויי של בנימין נתניהו, הועבר השטח כולו לשליטה אזרחית של הרשות הפלשתינית כשטח בי. כשפנה משה זר לקמ"ט רישום מקרקעין במינהל-האזרחי לגבי רישום בעלות על השטח, נענה שאין להם כעת סמכות על כך, וכי עליו, על משה זר, לפנות אל... ועדה לרישום ראשון של מקרקעין של הרשות הפלשתינית. זה היה, אגב, בימים שערפאת חוקק חוק שכל המוכר אדמות ליהודים דינו מוות. אפשר היה לנחש מראש איזה סיוע יקבל גואל הקרקעות הישראלי מהרשות הפלשתינית.

זר פנה אז לבג"ץ שדן בעתירה בהרכבים שונים, וקבע כי מדובר בבג"ץ מוקדם מדי, וכי על זר לחזור ולבקש את עזרת בג"ץ כשייחתם הסכם קבע עם הפלשתינים, ויתברר סופית מהו מעמד השטחים.

ממשלת אולמרט מדלגת על שלב הסדר הקבע. כיום, השטח הזה נמצא מחוץ לשטח "אצבע קדומים" של גדר ההפרדה. אחרי ה"התכנסות", אם זו תבוצע חלילה, יהיו שטחים אלו חלק מהמדינה הפלשתינית.

זה איננו השטח הפרטי היחיד של משה זר. בסוף שנות ה-70 רכש זר אלף דונם בנחל קנה, בין מעלה-שומרון לעץ-אפרים, מצפון לכפר סניריא. בתחילת שנות ה-80 התקבלה אפילו החלטת ממשלה על הקמת יישוב יהודי במקום. ההחלטה לא מומשה. חלק מהשטחים נחתכו בידי גדר ההפרדה, וחלקם נותרו מעבר לגדר.

וישנו השטח עליו הקים זר את מאחז חוות גלעד, לזכר בנו גלעד ז"ל (לא להתבלבל עם רמת גלעד). המקום מוזכר כיום כאחד המאחזים ה"בלתי חוקיים" המיועדים לעקירה בידי ממשלת אולמרט. הנקודה נמצאת מחוץ לתוואי "אצבע קדומים" של גדר ההפרדה.

אדמות נוספות בבעלות יהודית הם 50 דונם בקראוות בני חסן, כפר ערבי ממערב ליישוב ברקן (ליד קרית נטפים) שנקנו בשנות ה-80 בידי "הקרן לגאולת קרקע" שהקים צבי סלונים מקדומים,וחלקה של 100 דונם בהר-כביר ליד אלון-מורה. בכפר רעי מדרום לג'נין, בין ג'נין לשא-נור, נמצאים 80 דונם שנקנו בסוף שנות ה-80. השטח נמסר לפלשתינים במסגרת ה"פעימות". "הקרן לגאולת קרקע" פנתה אז לבג"ץ, וקיבלה חצי מיליון שקלים פיצוי בגין "אובדן השימוש" בקרקע. הבעלות נותרה יהודית. בידי "הקרן לגאולת קרקע" 100 דונם שרכשו באדמות הכפר בורין בין יצהר לברכה, עוד כמאה דונם בכפר דיר אל-חטאב, בין שכם לאלון-מורה. ואלו רק מקצת האדמות שרכשה במרוצת השנים "הקרן לגאולת קרקע". כל האדמות הללו מתוכננות להימסר במתנה לרשות הפלשתינית במסגרת ה"התכנסות".

ישנם עוד שטחים רבים הנמצאים בתוך "גושי ההתיישבות" שיישארו, לכאורה, בשליטה ישראלית אחרי הנסיגה הישראלית. אולם יש גם אדמות בבעלות יהודית ביו"ש שנרכשו בשנים שלפני קום המדינה, ושיורשיהם מחזיקים ב"קושאנים" מוכחים של בעלות על השטח. גם את השטחים הללו מתעתדת מדינת ישראל למסור במתנה למדינה הפלשתינית. נביא כאן שתי דוגמאות אופייניות.

 

העיר שלא קמה בשרון

 

ד"ר יצחק שפירא היה אחד מרוכשי הקרקעות הידועים באיזור מרכז הארץ בשנות ה-30. כסוחר ומתווך בענייני קרקעות פעל רבות להניח ידו בכל מקום אפשרי בארץ-ישראל. כך רכש חלק מקרקעות תל-אביב עליהם הוקמה לימים התחנה המרכזית של אגד, כך רכש מגרשים שעליהם הוקם לימים "דיזינגוף סנטר", ועוד.

באמצע שנות ה-30 נודע לו על מצבור ענק של קרקעות למכירה, באיזור השרון, סמוך לכפר חבלה שמדרום לקלקיליה. מדובר היה בכאלפיים חלקות אדמה, חצי דונם כל חלקה. בעזרת "בנק קופת העם" הצליח לארגן בשנת 1936 כארבע מאות משפחות שרכשו את האדמות, עליהם תוכננה לקום עיר חדשה. האדמות כולן נקנו כאמור בכסף מלא, ונרשמו על שם בעליהם בטאבו. הרוכשים לא היו אישים מפורסמים אלא סתם "עמך", יהודים מהגולה שחסכו פרוטה לפרוטה כדי לרכוש חלקות זעירות עבור צאצאיהם או אפילו עבורם לעת עליה, לביטחון כלכלי, וגם כציווי ציוני של ישוב הארץ. שם העמותה היה, כמה סימלי, "אדמות היהודים".

כל אחד מבעלי החלקות, שרובם קנו כמה וכמה חלקות כל אחד, מחזיק בידו עד היום – הוא או אחד מיורשיו - "קושאן" חוקי לחלוטין. מבחינה עסקית, אגב, לא היתה זו עיסקה רעה. מחיר חלקת קרקע באיזור זה היה זה למחיר אותה חלקה בתל-אביב. האדריכל גרונר מתל-אביב הכין תוכנית-מיתאר מפורטת - "פרצלציה" - לעיר העתידית, כולל תכנון הכבישים, מבני ציבור, וכד'. הקונים כבר ראו בעיני רוחם את הבתים עומדים על תיליהם, כישוב חדש בארץ-ישראל.

מסיבות שונות לא מומשה הבניה עד לשנת תש"ח, שנת מלחמת העצמאות. כששורטטו הגבולות בין המדינות בוועידת רודוס, בשנת תש"ט, הועבר קו הגבול בין ישראל וירדן באופן שרירותי וחפוז, בלי להתחשב בעובדה שבמקום נמצאות אדמות בבעלות יהודית. הקו-הירוק, אגב, חוצה את האדמות בשני מקומות. הצוות הישראלי לשיחות רודוס, מסתבר, כלל לא ידע כלל שבמקום יש אדמות בבעלות יהודית.

מיד אחרי מלחמת ששת-הימים ניסו יורשיהם של בעלי האדמות לממש את הרכישה. לשם כך הוקמה עמותה חדשה בשם "תל-השרון" שראשיה, משה מרקוביץ' (חותנו של ד"ר שפירא) ויצחק בודניאצקי פתחו באיתור מחזיקי הקושאנים או יורשיהם. זה לא היה קל, ובתום מבצע איתורים נרחב אותרו כ-460 מהם. לאחר שהללו אותרו הוחל במאמץ להשיג היתרי בניה. אחד השכנים ממערב, תושב כפר-סבא ששמו פנחס ספיר ז"ל, ביקש בהיותו שר-האוצר להקים במקום איזור תעשיה חדש.

לכאורה נפתחה הדרך לתקן את העוול שנוצר בתש"ח - ליהודים, לא לערבים - אבל אז החלה סחבת שלא הסתיימה עד היום. התקיימו מגעים עם משרד המשפטים, ובכלל זה עם הגב' פליאה אלבק, במטרה להשיג את היתרי הבניה. סוכם כי בהוצאות הפיתוח שיהיו ישתתפו בעתיד גם בעלי הקרקע, שלא כולם אותרו.

צעד חשוב נעשה לפני כמה שנים, כאשר השטח סופח בהחלטת ממשלה לשטח השיפוט של המועצה המקומית אלפי-מנשה, הישוב היהודי השכן. האדמות שייכות עד היום מבחינה מוניציפאלית לאלפי-מנשה. גם זה לא עזר, למרבה היגון, ליישב את האדמות.

בהסכם אוסלו ב' משנת 1995 הורחב השטח הפלשתיני של הכפר ראס-עטיה (שטח B) ממש עד לאדמות היהודים, ובאחד הגושים אפילו חדר לתוכו, בגושים 7642, 7640, ו-7643. החלקות הללו, להזכיר, על פי החלטת ממשלה, הם חלק משטח השיפוט של המועצה המקומית אלפי-מנשה.

כשנבנתה גדר ההפרדה, הושארו השטחים הללו ב"תחום הישראלי" של הגדר, כשטח אלפי מנשה. אלא שבינתיים היה הבג"ץ המפורסם על הגדר במודיעין, שקבע את מידת ה"מידתיות", ומערכת הביטחון, מבוהלת מעצמה, החליטה לערוך תיקונים של תוואי הגדר לפני שבג"ץ, אולי, יכפה זאת עליהם. כך הוחלט לתקן את תוואי הגדר באיזור אלפי-מנשה, גדר שכבר קיימת ופועלת ומתפקדת, באופן שכל אדמות היהודים הללו יישארו בשטח ה"פלשתיני" של יו"ש, מחוץ לתחום הגדר. בדיון ביום רביעי הקרוב יידונו שופטי בג"ץ בעתירה של המועצה המקומית אלפי מנשה לגבי תוואי זה.

 

הסיפור העצוב של רמת-תקוה

 

בשנת תרצ"ה, 1935, התארגנה קבוצת יהודים במטרה להקים עיר יהודית באיזור מערב השומרון, ממזרח לפתח-תקוה. היזם היה אבנר שלוש, בנם של יוסף אליהו ופרחה שמחה שלוש, ונכדו של אהרון שלוש, גואל הקרקעות הנודע ומייסד שכונת נוה-צדק, שהיתה לימים לגרעין ההתיישבות היהודי של יפו, ולמעשה אמה הורתה של תל-אביב.

ה"תפוח" של המשפחה לא נפל רחוק מהעץ. היו לו, לאבנר שלוש, שורשים עמוקים של גאולת קרקעות וישוב יהודים בארץ-ישראל. סבו, אהרון, היה כאמור מראשי קהילת יפו. הוא נולד באלג'יר בשנת 1829, עלה ארצה בשנת 1840, ואחרי כמה גלגולים - אחד מהם בשכם - התיישב עם משפחתו ביפו. על הקרקעות שרכש הוקמו השכונות העבריות הראשונות ליד יפו. אביו של אבנר, יוסף אליהו שלוש, נולד כבר ביפו, והיה מראשי העדה הספרדית בארץ-ישראל. הוא היה הקבלן אשר יישר את שטחי החולות של שכונת "אחוזת בית" שהפכה לימים לתל-אביב, ובנה את הבתים הראשונים שלה. אמו של אבנר, פרחה שמחה, היתה בתו של אברהם מויאל, העסקן היפואי הנודע, בן למשפחה ספרדית עשירה מחיפה, שעמד בראש הוועד הפועל של "חובבי ציון" ביפו והיה בא-כוחם הראשון בארץ-ישראל. אבנר עצמו, שנולד אף הוא ביפו בשנת 1898 ונפטר שנה אחרי קום המדינה, היה מראשי ציבור הסוחרים בתל-אביב, ולימים יו"ר "מכבי" בתל-אביב ומראשי "מכבי" בארץ.

תוכניתו של אבנר שלוש באמצע שנות השלושים היתה להקים עיר על קרקע בת כ-700 דונם, ביוזמה פרטית, בשטח על אחת הגבעות שממזרח לפתח-תקוה, במקום הנקרא חירבת מוסמור. השם שהוצע לעיר העתידית התאים הן לנוף הנשקף והן למאוויים של יוזמיה: רמת-תקוה.

הקרקעות נקנו, ככל הידוע, מערביי הכפר הסמוך רנתיס. מודעות בעתונים של אותה עת קראו לציבור היהודי לבוא ולבנות בית בישוב יהודי בשומרון, בנוף יפה, עם מזג אוויר טוב. לכל קונה הוצע מגרש, על פי חלוקת השטח למגרשים שתוכננה כבר בידי מודדים. קניית השטח נעשתה בתשלומים, באמצעות בנק "מוריה". פנקס התשלומים של הקונה עזרא שאשא, משכונת זכרון משה בירושלים, המצוי בידי, מראה כי בשנים 1935-1936הוא שילם סכום של כעשרה לא"י (לירה ארץ-ישראלית) לחודש בממוצע. החוזה בינו לבין אבנר שלוש נחתם ב-28 בפברואר 1935. "המוכר מתחייב בזה למכור לקונה והקונה מתחייב בזה לקנות מאת המוכר" - נאמר בסעיף הראשון של החוזה - "(כך וכך) מגרש(ים) בשטח של בערך 1000 אמות מרובעות, נטו כל מגרש מאדמת "רמת תקוה", אשר במזרחה של פתח-תקוה ובין מגדל צדק ורנטיס, המסומן(ים) במספר(ים) זמני(ים) (וכאן בא מספר החלקה) במפת החלוקה הזמנית, שהוצעה על-ידי המהנדסים מ. שטרנהיים וי. תקוה מירושלים, לפי המפה המודפסת בחוזה הנוכחי..." וכו' וכו'. (החוזה כולו מונה 22 סעיפים והוא ארוך ומפורט).

לא ברור מדוע לא מומשה הבניה בעשור שאחרי כן. ככל הנראה תרמו לכך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, 1936-1939, וגזירות "הספר הלבן" של מקדונלד, שבא בעקבות "ועדת פיל" ומאורעות הדמים. הספר הלבן של מלקולם מקדונלד, שר המושבות הבריטי, נולד במפורש במגמה לפייס את הקיצונים הערבים וקבע כי יש להגביל מכירת אדמות ליהודים בארץ ישראל. בעקבותיו פורסם בפברואר 1940 חוק הקרקעות, הקובע כי בחלק אחד של הארץ - בשומרון, ובחלקים מסויימים של עזה ובאר-שבע, נאסרה המכירה לחלוטין. בחלקים האחרים נקבעו הגבלות אחרות על רכישת קרקעות. "הקרקע לא היתה בשלה" להקמת ישוב במקום. תקוותם של רוכשי אדמות "רמת תקוה" להקים ישוב משלהם נכזבה.

 

 

מי האוייב של "הממונה על נכסי אוייב?"

 

אחרי מלחמת השיחרור חצה הקו הירוק את השטח הזה בין ישראל לירדן. חלק מהשטח היה בתחום מדינת ישראל, חלקו "שטח ההפקר" וחלקו מעבר לגבול. הירדנים העניקו למקום מעמד של "אדמות אוייב", והם היו תחת אחריותו של "הממונה על נכסי אוייב" הירדני. באחריות ממונה זה היו קרקעות רבות של יהודים בכל רחבי יו"ש אשר מנע פגיעה בהם או בניה עליהם. (למעט מקומות בודדים, כמו שטח באבו-דיס או בית-הקברות היהודי בשכם).

דומה היה, אחרי מלחמת ששת-הימים, שנפתחה הדרך להשיב את האדמות לרוכשיהם היהודיים. אולם כל ממשלות ישראל מנעו השבת הקרקעות בטענה שבכך ייפתח פתח לערבים בעלי נכסים בתוך הקו-הירוק, להחזיר להם את נכסיהם. מעטים היישובים שקמו על אדמות פרטיות שהיו בבעלות יהודית מלפני שנת 1948. הבודדים הם גבעון החדשה מצפון לירושלים, ונוה-דניאל בגוש עציון שקם על שטח חווה שהקים בשנת 1935 יצחק-יהודה כהן (ומכר אחרי המאורעות את אדמתו לקרן-הקיימת). גם בחברון הצליחו יהודים לממש בעלות יהודיות על בתים בעיר, כמו בית-הדסה, בית רומנו ובית שניאורסון. אולם אלו היוצאים מהכלל המעידים על הכלל: לא מחזירים אדמות פרטיות ליהודים.

צבי גוטוטר מקרני-שומרון הוא נכדו של סוחר הקרקעות משה גוטוטר, אחד משלוש המשפחות הראשונות שתיכננו להקים את ביתם ברמת-תקוה יחד עם מר בכר וד"ר מלול. לפני מספר שנים ניסה לממש את בעלותו על השטח. הוא פנה למשרדי רישום הטאבו בפתח-תקוה, שם מצא כחמישה ספרי טאבו שהובאו מרמאללה. אולם כיוון שלא בוצעה בשטח פרצלציה של השטח, הוא התקשה להצביע איפה בדיוק נמצא המגרש שלו. "יש שם אלפי מגרשים שב"קושאנים" שלהם מחזיקים מאות אזרחים ישראלים" – אומר צבי. גדר ההפרדה במקום נבנתה בדיוק על הקו הירוק. באיזור זה מדינת ישראל חזרה לקו הירוק. רוב השטח יישאר בצד ה"פלשתיני" של הגדר. "מדינת ישראל" – אומר צבי בזעם – "מוורת על נכסים שהם רכוש יהודי ברור, ללא כל תמורה. גם בעבר, איש לא טרח לחפש את בעלי הקרקעות וליידע אותם שיש להם אדמות בבעלותם. כמו לגבי כספים בבנקים שאין להם דורש, נוח למדינה שאף אחד לא בא לדרוש את זכויותיו".

האחריות על הקרקעות, בפועל, נמסרה אחרי מלחמת ששת-הימים לאפוטרופוס על נכסי המדינה, שהחזיק גם בתפקיד "האפוטרופוס על נכסי נפקדים". בתור שכזה נמסרו לו גם כל שטחי "אדמות האוייב" של האפוטרופוס הירדני. מעטים שמו לב לעובדה המגוחכת, שפקיד ישראלי ממונה על אדמות המכונות "אדמות האוייב" כאשר "האוייב" הוא בעצם... אזרחים ישראלים.

 

חשש ממימוש "זכות השיבה"

 

לפני 28 שנים, ביז' אדר ב' תשל"ח, מרס 1978, יזמה ממשלת בגין הראשונה הקמת ועדה בראשותו של מנכ"ל משרד המשפטים דאז מאיר גבאי, שתבחן את כל נושא מעמד נכסי היהודים ביהודה ושומרון. בדו"ח של דיוני הוועדה מאותם ימים מובאים נתונים כלליים על היקף האדמות הפרטיות ביו"ש. בנפת בית-לחם-חברון ישנם 11 אלף דונם של אדמות יהודיות פרטיות, רובם בגוש-עציון, באיזור רמאללה 4700 דונם (על כמה מאות מהם, כאמור, הוקם היישוב גבעון החדשה), בנפת טול-כרם 6770 דונם (אלו אדמות היהודים בחבלה ובמוסמור) ובשכם 34 דונם בלבד. עיון בסעיף ה"המלצות" מבהיר את ההיגיון הממשלתי המעוות מאז מלחמת ששת הימים, מדוע לא יוחזרו אדמות אלו לבעליהם: "א. פעולה מרוכזת ויזומה של המימשל הצבאי לשיחרור נכסי יהודים ביהודה ושומרון עלולה לעורר בעיות במישור המדיני עקב עיתויה. ב. פעולה לשיחרור נכסי יהודים עלולה לעודד תביעה נגדית לשיחרור נכסי הנפקדים המצויים בישראל לפליטים ערבים". החשש מפני קביעת עקרון "זכות השיבה" היה הקו המנחה של כל ממשלות ישראל ב-40 השנים האחרונות, תוך התעלמות מחוסר הסימטריה המובהק שבין זכויות היהודים על ארץ-ישראל לזכויות הערבים.

האם יקבלו בעלי קרקעות אלו פיצויים על אדמותיהם, אם וכאשר תיסוג ישראל? דובר משרד המשפטים השיב לפניית "הצופה" במשפט אחד: "בשלב זה השאלה היא תיאורטית, והנושא יישקל על ידי הגורמים שיעסקו בסוגיה זו אם וכאשר יגיע המועד לכך".

תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. לאה (26/06/2015 14:23:24)
2. נילי (7/07/2015 23:42:48)
עבור לתוכן העמוד