מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

השעות האחרונות של כפר-דרום/ נדב שרגאי
הגדל

כפר דרום, יום חמישי. 18.8.05. עוד מעט חשיכה, ואוטובוס אחרון של משפחות עקורות עושה את דרכו לעבר שער היציאה. דבר מה לא ברור מתחולל בפנים. ויכוח? תגרה? החלונות אטומים בחלקם. קשה להבחין בפרטים.

האוטובוס מאט, וחונה לצד הדרך. מבעד לאחד החלונות נראית עתה אשה, מכה נואשות על שמשת החלון. דלת האוטובוס נפתחת ואחד החיילים המלווים יורד ממנו. הוא מתכופף, נוטל בידו חופן מאדמת המקום, עולה בחזרה לאוטובוס ומעבירו לידי האשה. רק אז היא שבה למקומה, והמפונים ממשיכים בדרכם לכפר מימון.

מצלמות הטלוויזיה החמיצו את התמונה הזאת מכפר דרום, ממש כפי שהחמיצו את הדרמה האמיתית - פינוי המשפחות שחיו בכפר שנים רבות. הן התרכזו בעיקר בתיעוד "המגדל הלוהט", גג בית הכנסת בכפר דרום ומתבצריו האלימים בחלקם.

חנה ברט פגועת הירי, המשותקת בפלג גופה התחתון, הבטיחה מכיסא הגלגלים שלה כי החיילים שייכנסו אל ביתה, "ייצאו ממנו פצועים קשה ומדממים, לא בגוף אלא בנפש". ברט הבטיחה ואחרים קיימו. די היה להביט בפני החיילים כאשר הסתיים הפינוי, כדי להבין שעקירת המקום הכי פגוע והכי רווי שכול בגוש קטיף (באופן יחסי למספר תושביה) ייסרה גם אותם.

בשנות קיומו של כפר דרום, מאז העלייה המחודשת על הקרקע ב-1973, וביתר שאת בחמש שנותיו האחרונות, היה חירוף הנפש שגילו אנשיו כמעט בלתי נתפש. למתבונן מן הצד נדמה היה לעתים כאילו מבקשים אנשי כפר דרום של הדור הזה להתחרות במיתוס הגבורה של מגיני כפר דרום, שפונה בתש"ח. כשהגיע רגע הפינוי הציפו את המשפחות זיכרונות של שכול, אובדן והקרבה. לחיילים שהקישו על הדלתות התברר מהר מאוד, שמבחינת התושבים אין מדובר רק בפינוים שלהם, אלא בפינויו של מיתוס וסמל. לא היה בית שפקדו החיילים שבו לא סופר סיפורו של כפר דרום, מאז ימי האבות, דרך הדיפת הצבא המצרי, פינויו והקמתו מחדש לאחר מלחמת ששת הימים, ועד מסכת השכול והטרור שחווה בשנים האחרונות. כמעט כל פינה בכפר דרום, שאיננו עוד, ביקשה להעביר מסורת, מופת או סמל: בית הספר על שם "התנא רבי אלעזר בן יצחק איש כפר דרום", שעכשיו רבים מהחיילים שפינו את כפר דרום כבר יודעים לספר את סיפורו; גן המצוות על שם הרב שמעון בירן, רבה של כפר דרום שנרצח, סמוך ל"מכון התורה והארץ". המכון היה מבנה הציבור הראשון שפונה, עוד בשעות הבוקר; ואפילו איזור החממות, שסמוך להן חפר כאן לפני 100 שנה טוביה מילר את הבאר היהודית הראשונה מאז תקופת האבות.

המפונה הצעיר ביותר

בבית משפחת ביטון פגשו החיילים את אלישיב בן ה-15, בנו של גבי ביטון שנהרג בפיגוע באוטובוס הילדים לפני כחמש שנים. אלישיב נצמד לרצפה, היכה בה ובכה דקות ארוכות: "אבא, אבא". הם התקשו לעמוד גם בפניה של הילה אמיתי, שאמה, מירי אמיתי, נרצחה בפיגוע באוטובוס הילדים. הילה אמרה לחברים של אבא שלה, איש מג"ב אליעזר אמיתי, שהיא כבר קרעה קריעה אחת על אמא, ומעולם לא שיערה שתצטרך לקרוע קריעה שנייה, הפעם על ביתה, כפר דרום. הם נאלצו לגרור אל תוך ביתו את מנחם צבי בן ה-13, בנו של הרב אברהם שרייבר, הרב של כפר דרום, שעמד מול בית חבריו, ילדי משפחת כהן קטועי הרגליים וצעק על החיילים שלא יעזו לגעת בהם, ושהם כבר סבלו מספיק. הם גם האזינו לסיפורו של אשר מבצרי, שאביו דוד, איש עין צורים שבגוש עציון, נפל בשבי הירדני בתש"ח, ולסיפור פציעתה של רחלי חדד באוטובוס הילדים. החיילים פינו גם את ילדיהם של רונן ועירית צוויג. הוריו של רונן פונו מגני טל יום קודם לכן, ואילו סבו וסבתו עזבו את נוה דקלים עוד לפני כמה שבועות. קודם שיצאו מביתם, צעדו בני משפחת צוויג למקום שבו נפצע הבן אביעד מפגז מרגמה, לפני כארבע שנים, ובירכו שם: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". משפחה אחת שביתה היה הראשון בשורה שמול בית הכנסת, חפרה יחד עם החיילים סביב עצי הפרי הצעירים שבחצר, העבירה אותם לדליים גדולים, ונטלה אותם עמה. המפונה הצעיר ביותר בגוש קטיף היה תינוק בן יומו, שנולד ביום שלישי בלילה למאיר ואורית בראלי, תושבי כפר דרום. בראלי היא בתו של הרב יגאל קמינצקי, הרב של גוש קטיף. מאיר הוא נכדו של הרב נריה זצ"ל, מייסד ישיבות בני-עקיבא, "אתמול", סיפרה שלה שורשן-רוזנק לחיילים שבאו לפנותה, "הורדתי מהארון את המכתבים שהחלפנו דורון ואני כשהיינו בני 18. שנים אחר כך הוא נרצח, 200 מטרים מכאן, באיזור החממות. הנה", אמרה והצביעה על דופן חלון הרכב שדרכו חדרו הקליעים שהרגו את דורון - דופן פלסטיק שקופה למחצה, חסינת אבנים אך לא כדורים, שאותו שמרה שנים רבות, מאז הרצח ב-1992. שורשן חיה כבר כמה שנים בירושלים. היא שיקמה את חייה ונישאה מחדש, אבל שבועות מספר לפני הגירוש שבה לכפר דרום, להיפרד. שלה שורשן איבדה כאן גם את בתה, טל, שנפטרה ממחלה, נקברה בבית העלמין בנוה-דקלים, ושוב נקברה, אחרי העקירה, בהר-הזיתים. שורשן יצאה מביתה שבכפר דרום לבד. לפני כן, היא נטלה עמה את מזוזות הבית ואת השלט ליד מתקני הילדים בגן הפיקוס, שדורון קבע כאן לפני 14 שנה.

צעדה רגלית עם דגל ישראל

מול בית הכנסת, ניצב ביתם של יוסי וטובה חדד. ב-10:00 דופקים החיילים על דלת ביתם. חדד הוא אולי המאופק והממלכתי מבין תושבי הכפר הזה, אך דווקא בשל כך מתמשך מעמד הפרידה בבית המשפחה הרבה מעבר למה שתיכנן צה"ל. תחילה מציג חדד את שבעת ילדיו ואת אשתו, טובה. אחר כך הוא מספר למפנים שאדמות כפר דרום נרכשו על ידי יהודים לפני כמעט מאה שנה. "לחמנו כתף אל כתף עם החיילים", אמר, וסיפר ש"רחלי, בתי, נסעה באוטובוס הילדים שמוחמד דחלאן - לצה"ל יש הקלטה המוכיחה זאת - שלח אליו את המחבלים. מימינה ישבה מירי אמיתי. משמאלה גבי ביטון. שניהם נהרגו. הופעל מטען קלע. הילה כהן, שישבה ליד רחלי, איבדה שתי רגליים. האח של הילה איבד שם רגל. הגעתי לשם בריצה. חיפשתי את רחלי בכל האוטובוס ולא מצאתי אותה. בסוף התברר לי שהיא פונתה למוצב. היא שכבה שם, חור גדול ברגלה, ורק שאלה בשקט - למה?" "חיילים יקרים", המשיך חדד, "יצאנו מזה. הרוח ששידרנו לרחלי היא שממשיכים בשיגרה, ועכשיו אחרי אלף פצמרי"ם על כפר דרום, אחרי שהבית הזה לבדו חטף ארבע פגיעות, בא ראש ממשלה שנבחר על מצע אחד, ומבצע את המצע של המפלגה היריבה, תוך הישענות על קולותיה. הוא זורק מהמקום הזה אלמנות, יתומים ופצועים. אני לא מבקש מכם לסרב פקודה. אני הייתי בכפר דרום בין היחידים שהסתייגו מכך. אבל לכו עכשיו למפקדים שלכם, ותבקשו מהם לחשוב מחדש". "אנו מכבדים אותך", השיב לו יניב, מפקד צוות הפינוי בבית משפחת חדד, "מרגש אותנו לפגוש אנשים כמוך, אבל את הפקודה שקיבלנו אנחנו נבצע". וטובה חדד השיבה: "אתם מדקלמים משפטים מתוך הדף שחילקו לכם לקראת המשימה הזאת". ההתדיינות בין בני הזוג חדד לחיילים נמשכה עוד כמה שעות. מדי פעם יצאו החיילים החוצה להתייעץ. בסופו של דבר הוציא חדד את החיילים מביתו ופנה לילדיו בקול רועד: "גם גוש עציון נפל, ו-19 שנה חלמו ילדיו על השיבה הביתה. גם אנחנו עוד נחזור לכאן. ברגע שתהיה הזדמנות נחזור לכאן". חדד וילדיו ארזו תיקים ובהם פריטים אישיים, בגדים לשלושה ימים וכלי רחצה. הם יצאו את ביתם, קראו פרק תהילים, קרעו קריעה בבגדיהם ונטלו עמם את דגל ישראל שהיה מונף בחזית הבית 11 שנה. הם יצאו חבוקים יחדיו, בצעדה רגלית למחסוםכיסופים. שתיים מן התמונות ביום האחרון של כפר דרום סיפרו בדרכן את סיפור המשבר והקונפליקט שאליו נקלעה עתה הציונות הדתית. התמונה האחת היא תמונתו של יוסי חדד ומשפחתו, הנפרדים מכפר דרום בצעדה למחסום כיסופים, כשהם נושאים עמם את דגל ישראל. השנייה היא תמונתו של יאיר אמיתי, בנה של מירי אמיתי שנרצחה בפיגוע באוטובוס הילדים, כשהוא מושיט לחבריו על גג בית הכנסת את דגל המדינה כדי שיניפו אותו, ונדחה על ידם. בלילה הוסעו המפונים בחזרה אל כפר דרום הנטוש, כשבבגדיהם קריעה, כדרך האבלים. הם נטלו את ספרי התורה מארון הקודש בבית הכנסת, התפללו שם תפילה אחרונה ויצאו את שערי היישוב לכיוון האנדרטה לזכרם של נרצחי כפר דרום. יום יבוא, הם הבטיחו, והם, או בניהם, או נכדיהם, עוד ישובו לשם, כפי שעקורי גוש אחר, גוש עציון, שבו לביתם אחרי 19 שנה.

עבור לתוכן העמוד