מרכז מידע אמנה

צור קשר

*
*
*
*
*הקלד את הקוד הבא

נצרים: מתפצלים אבל לא מתפלגים

מתיישבי נצרים, שהתחבטו כמו כל מגורשי גוש-קטיף באשר לעתידם, מצאו את הפתרון המקורי ביותר: להתפצל בלי להתפלג: 55 משפחות עברו למושב יבול בנגב; 22 עברו באופן זמני לקרני-שומרון – בדרך חזרה לאריאל * "אנו שתי שלוחות של אותו יישוב"  הם מספרים

בבוקר שלמחרת שמחת תורה, עזבו רוב מתיישבי נצרים עזבו את אריאל, ועברו למקום מגורים זמני נוסף במסע התלאות שלהם מאז גורשו - מושב יבול שבמערב הנגב, באיזור פתחת שלום. 15 משפחות ראשונות מנצרים הגיעו ליבול עוד לפני חג סוכות. עוד כ-40 משפחות עברו באותו שבוע. בסך הכל עברו 55 משפחות מנצרים לאתר החדש. יחד איתם עבר גם ה"כולל" של נצרים, ישיבת נצרים בראשות הרב המקומי הרב ציון טאוויל, ומדרשת נצרים. בה' חשון נפתח מחדש ביה"ס "נועם נצרים" בבתים ריקים בקיבוץ חולית הסמוך למעבר סופה. בית הספר "נועם נצרים" נפתח בישוב נצרים בזמן המצור על הישוב בתחילת מלחמת אוסלו, כאשר הערבים החלו לירות ולהניח מטענים בצידי הדרכים במטרה לפגוע בתלמידים שנסעו בהסעות לבתי הספר בנוה דקלים ובעצמונה. הישוב, ההורים יחד עם משרד החינוך החליטו להקים בתי ספר לילדי הישובים כפר דרום שסבלו מאותה בעיה ולילדי נצרים. לא כולם נדדו דרומה. 22 משפחות מעקורי נצרים. החליטו להישאר באריאל, אולם כיוון שנדרשו לפנות את הקראוונים של מגורי הסטודנטים, הם עברו באופן זמני לפנימיה של ישיבת קרני-שומרון, ול-8 דירות נוספות שהועמדו לרשותם. משפחות אלו יגורו בקרני-שומרון כחודש וחצי, עד שיחזרו לאריאל, הפעם לשכונת קראוונים במרכז העיר. אצל מתיישבי נצרים, אפילו אצלם, סאת הנדודים רק מתחילה. תהיה זו תחנת ביניים לקראת מעברם בעתיד הרחוק ליישוב הקבע, "חלוצית 1", ראשון היישובים שיוקם באיזור חלוצה. מתיישבי נצרים, שהתחבטו כמו כל מגורשי גוש-קטיף באשר לעתידם, מצאו את הפתרון המקורי ביותר: להתפצל בלי להתפלג. המהלך שבוצע, מדגישים בנצרים, אין פירושו פילוג היישוב, אלא הליכה בשתי זרועות תחת יישוב אחד. לכל קבוצה כזו תהיה שליחות אחרת, אלו בהקמת התיישבות חקלאית חדשה, ואלו במשימה החברתית באריאל. מזכירות היישוב מטפלת בשתי הזרועות של היישוב המפוצל (אם כי לקבוצה השומרונית יהיו מזכיר ומזכירה שיטפלו בכל הנושאים השוטפים, במימון מזכירות היישוב). פיצול אבל לא פילוג. בין הקבוצה הגדולה בנגב לבין הקבוצה הקטנה באריאל יישמרו קשרי גומלין, כולל סיוע ממשי. מתפצלים אבל נשארים ביחד. נשמע מוזר? לא לאנשי נצרים, שכבר הוכיחו את כוחם ביצירת תקדימים שנראו על פניהם לא הגיוניים.

ישיבת נצרים תישאר באריאל.

 ההחלטה על המיקום החדש, התקבלה אור ליום שישי יב' אלול 16.9, בתום סידרת הצבעות ומילוי שאלונים של תושבי היישוב. הקמת יישוב חדש בחלוצה היתה אחת האפשרויות שהועלו בפניהם, השתיים האחרות היו הקמת שכונה משלהם בעיר אריאל שבשומרון או הקמת ישוב באזור כפר מימון במועצה האזורית שדות הנגב. כמעט בכל יום התקיימה ישיבת תושבים. נציגי היישובים סיירו בשטחי שלושת האופציות, לפני שהחל שלב ההצבעות. בשלבים הראשונים היו שבע אפשרויות, שהצטמצמו לשלוש בלבד. שלושה שאלונים מילאו התושבים במהלך ההצבעות, ובכל פעם הקולות היו שקולים. "זה היה תהליך מאד רציני" - מספר חבר נצרים איציק ואזנה - "לאסיפות החברים הגיעו נציגים של כל אחת מהאופציות: ראשי ערים, ראשי הסוכנות, ועוד. ההחלטות התקבלו אחרי הרבה לבטים ושיקול דעת". ברוב של 58 אחוזים מול 42, התקבלה החלטה על המעבר ליבול, מתוך מגמה לבחון בעתיד את הקמת יישוב הקבע בחלוצית שבאיזור חלוצה. איזור חלוצה, למי ששכח, היה אמור להימסר לפלשתינים בימי ממשלת ברק, במסגרת "חילופי שטחים" שהוצעו אז, תמורת השארת גושי התיישבות ביו"ש. ממשלת שרון החליטה לפני כארבע שנים להקים במקום יישובים חדשים, כדי לסכל את תוכניות השמאל למסירת שטחים אלו. שפר מזלם של תושבי נצרים, שמכל היישובים בגוש-קטיף הם כמעט היחידים שעברו ביום הגירוש כגוף אחד, כיישוב אחד, לנקודה חדשה מסודרת. התקופה באריאל תיזכר אצלם כתקופת החלמה חיובית, כתקופה של ריכוך הכאב. חוץ מהבתים, היישוב חי כמו שחי בחבל עזה. על אף הצער והיגון על חורבן היישוב שלהם, חיי היום יום בנצרים שבאריאל התנהלו בחודשיים שאחרי העקירה כמו יישוב לכל דבר. כולם גרו בשכנות, הוועדות פעלו, המזכירות תיפקדה, חלוקת הדואר התקיימה כסידרה. כל מערכות היישוב פעלו היטב: בית-הספר, גנים, בני עקיבא, ישיבה, בית כנסת אסיפות חברים. הכל כמו ביישוב שחרב. את האמהות והילדים פגשתי בשעות אחר-הצהריים משחקות ב"גן יחדיו" באריאל, שהיה גם שמו של גן המשחקים בנצרים. "אם אתה מתעלם מכך שהגענו אחרי חורבן היישוב האהוב היקר והקדוש שלנו" - אומר איציק ואזנה - "אתה יכול לקבל את הרושם שיש כאן איזה גרעין בהקמה של אתר זמני, שבינתיים אנשים גרים בקראוונים". בקומה השניה בבנין "ראב" של מכללת אריאל נפתח בית-הספר של נצרים: קומה אחת בנים, קומה אחת בנות. הם זכו לכך, כיוון שלא היה מדובר בהחלטה של הממשלה, או של מינהלת העקירה בראשות בשיא, אלא יוזמה פרטית של שני מרצים במכללת אריאל, ד"ר מרים ביליג וד"ר שרגא שובל. כל מה שהמדינה לא עשתה, המכללה עשתה. (ראה מסגרת נפרדת). "מה שאנחנו קיבלנו, כל יישוב היה צריך לקבל" - אמרה חברת נצרים צורית ירחי, כשפגשתי אותה בפתח הקראוון שלה באריאל - "כאן כולנו ביחד, במקום אחד, תוך שמירה על הרצף השכונתי. בקטע הזה, נצרים הרוויחה בגדול. קצת לא נעים לנו שאנו בתנאים כל כך טובים, בעוד החברים שלנו נזרקים במלונות בתנאים נוראיים".

איך מתחברים?

ההחלטה לאן לעבור לא היתה קלה. ההתחבטות ייסרה את הנפש. אלו אמרו: בואו נשב במרכז הארץ, ונתחבר מכאן לכל העם. "התחברות" היא היום מילת המפתח ברוב יישובי חבל עזה. התחושה שמא גוש-קטיף נעקר בגלל שהתבדל בתוכו, בגלל שהיה מנותק מהעם ולכן ההתנתקות עברה בכזו קלות, לא נותנת להם מנוח. זו הסיבה שקבוצה כה גדולה ביקשה להישאר באריאל, ולהשתלב במשימות החברתיות שהעיר מבקשת. אבל הרוב גרסו: תנו לנו מחדש את ההתיישבות, להקים מחדש יישוב חדש על שטח בתולי. ויש גם שיקולים פרקטיים: רוב האנשים עובדים בדרום. הנסיעה בכל יום מאריאל שבשומרון למרחבי הדרום גוזלת זמן וכוח רבים. עצם ההחלטה על הליכה בשתי זרועות, גם אם לא מקבילות בגודלן, עוררה חששות רבים בקרב המתיישבים. "אני מודאגת מאפשרות של פיצול הקהילה" - אומרת שלומית זיו, שבימים בהם גרו בנצרים שימשה כדוברת היישוב - "שני הרעיונות חשובים. אני מקווה שהיישוב בחלוצה יוכל לעסוק גם בעם, ביישובי הדרום. משימה חלוצית זו משימה נצרכת במציאות, של בניית משהו שלא קיים או משהו שצריך לחדש אותו. אבל יש נטיית נפש של אנשים. יש מי שמתאים לו לחיות בעיר, לפעול בעיר, להיות איש חינוך בעיר. יש מישהו שזה פחות מתאים לו. לכן קשה להכריע. לכן אני חצויה". ומה עם ההתחברות לכלל הציבור הישראלי? "אם למדנו את הלקח, נתחבר גם בדרום. גם בעבר התרומה שלי לחברה, כמורה, היתה מתוך נצרים, בשנים שעבדתי באשקלון. המחשבה שצורת ההתיישבות המיוחדת הזו תימחק מאד מטרידה אותי. אנו צריכים להקים התיישבות שהיתה דומה ככל האפשר לחבל עזה, התיישבות ערכית, ציונית, חקלאית, תורנית, ללא פשיעה, כל מה שגוש קטיף ביטא. העובדה ששרון ניסה למחות את כל זאת מחייבת חזרה של הדגל הזה, של התיישבות אידיאלית בכל המובנים. אסור לאפשר לכל זה להיעלם". נאוה מן דווקא התלהבה בהתחלה מהאפשרות להישאר באריאל, אבל התאכזבה והפכה לתומכת המעבר לדרום. "גם אם מבטיחים לנו שנישאר ישות עצמאית, כאן באריאל, אני לא מאמינה להבטחות. בהתחלה התלהבתי מהמשימה באריאל, ובירכתי על כך שהקב"ה גלגל אותנו לכאן. הבטיחו לנו גבעה אוטונומית, כמו באילת, שם נוכל לבנות את הקהילה שלנו. אפילו הראו לנו את הגבעה. ואז מגיע השאלון, מתברר שהגבעה לא נמצאת. הכינו גבעה אחרת, המשך של שכונה קיימת. זה אומר שנהיה חלק מהשכונה. זה אורח חיים אחר. שבעתי הבטחות של בולדוזרים, והבולדוזר האחרון הראה לנו מה זה הבטחות". כמו נאוה, כך גם עדנה עבאדי. עדנה עבדה עד לגירוש כמיילדת באשקלון. "מיבול לסעד זה חצי שעה. חלוצה זה עוד כמה דקות נסיעה. זה יצא לנו בדיוק הזמן שהיינו מגיעים הביתה לנצרים. נמשיך להיות ישוב נצרים, בחוסן שלנו, רק אם נישאר ישוב עצמאי ללא תלות בחסדי כל מיני אנשים. בנצרים היינו הכי מבודדים ברצועה, וברוך ה' מכירים אותנו בכל הארץ". "הכוונה שלנו להקים יישוב חדש, כדי להפריח את השממה ולמלא את רוח העם" - אומר מזכיר נצרים אליהו אוזן, מאלו שהובילו את הקו של הקמת יישוב חדש בדרום - "היום לא מקימים יישובים חדשים, כי הרוח נגמרה. אנחנו מניפים את דגל ההתיישבות, שהוא ההתחברות לעם". צורית ירחי דווקא רואה את החיוב שבהתלבטות: "אני גאה להיות חלק מקהילה שמה שמעניין אותה זו המשימה הלאומית הבאה. קהילה שאנשיה מתווכחים איך אפשר יותר לעזור לעם ישראל, שבדיונים שאחד צועק על השני: כאן נתרום יותר, שם נהיה יותר חלוצים. אלו הוויכוחים בינינו. בניגוד לציפיות שהאנשים יחפשו כל אחד את הפינה שלו. המסר הוא שלא מדובר על נדל"ן אלא על משימות". בחינה מחדש בעוד חצי שנה בכל מקרה, גם ההחלטה על המעבר ליבול ועל הקמת יישוב קבע בחלוצית איננה סופית. בעוד חצי שנה יבחנו מחדש את עצם המעבר לדרום הארץ. השאלה שאין להם עדיין תשובה עליה, היא היכן יקום גוש-קטיף החדש. בנצרים מקווים שתתקבל החלטה על האופציהשל איזור צאלים. כביש חדש, המתוכנן להיסלל מבאר-שבע לחלוצה, יעבור דרך צאלים, ויקצר את טווחי הנסיעה בצורה משמעותית, לטווחים קצרים הרבה יותר משהיו בגוש-קטיף. כך יוכלו להשתלב ב"גוש-קטיף" החדש. אם יוחלט על בניית גוש היישובים באיזור לכיש, יבחנו מחדש תושבי נצרים את מקומם. יכול להיות גם מסיבות אחרות למסקנה שאיזור חלוצה לא מתאים להם. יכול להיות שיתברר שדווקא באריאל מתפתח משהו אטרקטיבי. הכל יכול להיות.

 

עבור לתוכן העמוד